בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

סבתא אושפזה בבית החולים עקב התפרצות מאוחרת של "קדחת השחת" שקיננה בגופה מאז ימי הגורן העליזים בקיבוץ, אי שם בשלהי שנות הארבעים.

נתגלעה בעייה קטנה עם הביטוח ובכדי לאפשר את שחרורה נאלצנו לגייס, באופן זמני, סכום לא קטן של מזומנים.

מכיוון שרב כספי היה מושקע ב "נכסי דלא קיימי" עקב מספר השקעות כושלות שבצעתי, וגם אצל שאר בני המשפחה היתה זו תקופה שחונה מבחינה מוניטרית, החלטתי לפנות לבן המשפחה היחיד שסודות משפחתיים לחשו שיש לו הון לא קטן שעשה בתקופה בה ניסה לחיות מהצד השני של החוק ע"י מעבר בלתי מאושר אל צידן השני של דלתות נעולות ולקיחת מכל הבא ליד.

מאז אמנם פרש מפריצה פעילה, וממה ששמעתי הוא מדריך כיום בני נוער במתנ"ס ביפו.

הכנסתי ראשי מבעד לדלת בכיתת המתנ"ס. "קנגורו" קלט אותי וסימן לי בחיוך "אני עוד רגע מסיים" (לכינוי קנגורו זכה בימי הפשע העליזים כש 'קפץ' לרגע למכולת להביא חלב לארוחת הערב וחזר אחרי שלוש שנים של ישיבה במעשייהו. למותר לציין שבשלב הזה החלב כבר היה מעט חמוץ, ובמקום להתקבל בחגיגת ברוך הבא נתקל בהתקף זעם של אשתו, האדם היחיד ממנו פחד בעולם: "כמה זמן לוקח להביא חלב?" צרחה, "אתה לא רואה שהוא כבר פג תוקף?". קנגורו שמר על החלב כעל בבת עינו בכל שנותיו במעשייהו על אף לעגם של האסירים האחרים. הוא פחד מאשתו יותר מאשר מהם).

"לסיכום" אמר לכיתה "תוודאו שהמרזב מחובר טוב טוב לקיר ושיש מקומות נוחים להניח עליהם את הרגליים".

"תצטרף אלי לסיבוב פרוטקשן?" שאל.

"לא קנגורו" עניתי, "סבתא במצוקה".

"שוב בהריון?" שאל.

"לא" עניתי, "אושפזה עקב 'קדחת השחת' וכעת מסתבר שצריך הון קטן כדי לשחרר אותה".

"תן לי דקה, אני מביא כפפות ומספר כלים ואנחנו נוסעים לחלץ אותה".

"לא קנגורו" חייכתי, "Hold your Kangaroos, הפעם עושים את זה לפי הספר".

הסתבר שהאגדות על מצבור אגדי של מזומנים היו מופרזות. "תחזור מחר" אמר קנגורו, "נתתי לנערים במתנ"ס שיעורי בית ואם הכל ילך כשורה יהיה לי את הכסף מחר".  

נכנסתי לחדרו של מנהל המחלקה. לאחר שנכשלתי בארגון הכסף החלטתי לנסות לדבר על ליבו.

"?Neeee what's up doc", ניסיתי להפשיר את האוירה בחיקוי באגס באני צולע.

"נשבע לך בהיפוקרטס שאני לא יכול לעשות דבר", אמר הרופא, "אם לא נקבל את הכסף עד סוף היום אנחנו מחזירים לה את המחלה".

"תאשפזו אותי במקומה", הצעתי, "אם תחזירו לה את המחלה, והיא חס וחלילה תלך לעולמה, יווצרו אי אלו הוצאות כספיות נוספות ויתכן שגם אי נעימות קטנה, שלא לדבר על כתבות בעיתונים ואולי אפילו איזו ועדת חקירה פרלמנטרית. מאידך, אני צעיר ובריא, ואפשר להעמיס עלי בביטחון איזו מחלה או שתיים ובכלל, כמה ימי מחלה לא יזיקו לי בתקופה לחוצה זו של השנה הפיסקלית".

"לך ספר לסבתא" אמר לי הדוקטור לאחר מספר דקות בהן חכך בדעתו ולאחר התייעצות קצרה עם היועץ המשפטי של בית החולים.

"עושה רושם שרוקחות זה מקצוע מועדף במגזר" ציינתי לעצמי בעודי ממתין בבית המרקחת של בית החולים, אליו הגעתי בכדי לארגן לי מבעוד מועד את תרופות המנע למחלות אותן יעמיס עלי בית החולים עד לתשלום החוב.

"מצטער, לא נוכל לאשפז אותך בריא, זה נוגד את שבועת היפוקרטס" אמר לי הדוקטור כשניסיתי לבדוק איתו את האופציה של חילופי בני הערובה ללא העמסת מחלות.

קנגורו הגיע למחרת היום. "נו, הבאת את הכסף?" שאלתי.

הוא הניד בראשו. "חרא של כיתה", אמר לי, "התבלבלו ועשו בטעות את התרגיל של השיעור הבא מחוברת התרגילים".

"נו, ואת זה לפחות עשו כמו שצריך?" שאלתי.

"כן" חייך בגאווה, "לא קראת על הדקירות במועדון 'הכריש' אתמול בלילה? אגב, אתה קצת צהוב, הכל בסדר?". 

"כנראה שהצהבת מתחילה לעבוד" עניתי, "תזדרז עם הכסף, קנגורו, לפני שהכלבת וטיפוס העמקים יכנסו לפעולה ואז כבר עלול להיות מאוחר מדי".

קנגורו נראה כמתחבט לרגע, עושה שיקולים של רווח והפסד ולבסוף אמר: "אל תדאג, יש לי רעיון. אגב, לא ידעתי שגם בבתי החולים יש חסרי בית. יש שם זקנה ששוכבת במסדרון. אני אשאיר לה חמישה שקלים כשאעבור".

"רק תזדרז" אמרתי, "אני מתחיל להרגיש סימנים קלים של שחמת הכבד".

"אל תהיה כבד" חייך קנגורו, שאף פעם לא נודע בחוש הומור מעודן יותר מדי, בפנותו אל הכבד שלי (למען הדיוק האנטומי, ומכיוון שקנגורו מעולם לא היה תלמיד מצטיין בשיעורי הביולוגיה, הוא פנה בעצם אל הכליה שלי, אבל חשבתי שבמצב הנוכחי יהיה מיותר לציין זאת בפניו), ויצא מן החדר.

דקות מספר לאחר מכן שוחררתי מבית החולים ללא תור, בצירוף מענק שחרור קטן ולאחר בדיקה רקטלית נעימה ולא מחויבת המציאות על ידי אחות נאה.

"אתה הסנדק האמיתי, קנגורו" אמרתי, "איך עשית את זה?".

"הכל מתחיל בחינוך" חייך קנגורו, "הבטחתי לדוקטור הנכבד להוריד מתכנית הלימודים שלי במתנ"ס את פרק עשר: "התפרעות בחדר המיון אחרי שלא קבלו את סבתא/אמא/ חבר שלי שנדקר/סתם כי אני ארס" ואת פרק אחד עשר: "מסכין מנתחים לדוקרן - אילתור ציוד דקירה במיון מחומרים מקומיים, במידה והשומר בכניסה לקח ממך את הסכין".

"יאללה, תחזור למתנ"ס" אמרתי, "אי אפשר להשאיר את הנערים התמימים לחסדי הרחוב".