בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

הודעה מקסימה קידמה את פני כשנכנסתי לבניין המגורים שלי בצפון ת"א לפני מספר ימים: "מפגש שכנים מתארגן... במטרה להכיר זה את זה... להקים קהילה..." ושאר דברים של אנשים טובים שמעוניינים להפיץ מאורם על הזולת.

בהיותי מיזנטרופ מאסכולת "ביתי הוא מבצרי" ו "טוב שכן רחוק וקירות עבים" נטיתי להמשיך בדרכי, אולם היסוס קל עצרני. "אמנם דעתי היא שרב בני האדם הם קוקסינלים עלובי נפש והתרחקותי מהם אף הפכה אותי למאסטר בתחומי (Master-bating), אבל אולי כדאי לנסות לצאת קצת מהכונכייה ולנסות דברים חדשים" חשבתי.

בהזמנה התבקש כל אחד להביא משהו. "הפעם אני משקיע" החלטתי, "רושם ראשוני זה חשוב וגבר שיודע לבשל עושה רושם גדול על בחורות".

ביום שישי בשעה 11:00 התייצבתי בנקודת המפגש בגן הקטן שליד ביתי. פרקתי בחשאי את שני בקבוקי הדיאט קולה שקניתי ברגע האחרון במחיר מופקע בפיצוצייה, וסרקתי בעייני את השולחן, מחפש איזו פשטידה או קיש עליהם אוכל לקחת בעלות.

שכן דרום אמריקאי חביב מהבניין שלי התקרב, תומך בידו את אמו הקשישה. הוא הושיט ידו ללחיצה.

"תמיד שווה להוציא את היד מהביצים בשביל ללחוץ לאדם מכובד כמוך את היד" התלוצצתי בעודי מושיט לעברו את ידי, "Put המדרה" חיוויתי בידי בחביבות על כסא פלסטיק.

בינתיים הגיעו המארגנים, זוג חביב בשנות השלושים.

"רפי" המה ליבי בהתרגשות כשראיתי את הגבר. "באנה בן אדם, איך רזית" אמרתי לו, "וכבר התחלת לצבוע את השיער", חייכתי בעודי פורע את שיער ראשו בשובבות, "ונדמה לי שקצת גבהת. זה אפשרי?".

"אני לא רפי" ענה האיש, "שמי דני מצקין".

"גם את השם החלפת?" שאלתי בתדהמה.

התרחקתי מהזוג החביב בכדי להתארגן מחדש, וניגשתי אל השולחן לנשנש לעצמי איזה משהו "שתי חתיכות פשטידה וכוס יין, ואני מכסה עלויות" עשיתי חישוב מהיר של רווח והפסד.

"נטע-לי, הירדן 30 דירה 9" אמרה לי בחיוך בחורה נאה, מושיטה ידה הענוגה ללחיצה.

הושטתי ידי תוך עיוות פנים קל עקב כאב מרפק שהחל אצלי בזמן האחרון.

"?Tennis elbow" שאלה הבחורה, שכנראה ראתה אותי פוסע במשעולי השכונה בדרכי לטניס מתישהו.

"אוננות elbow אני חושש יקירתי" עניתי, "גיל, הדבורה 9 דירה 7".

"מה הכנת? בוא נטעם" חייכה אלי בשובבות.

מזגתי לה כוס דיאט קולה.

"גם לקנות צריך לדעת" אמרה.

"כל אחד צריך להתרכז במה שהוא טוב בו" סיכמתי את הרכישה המוצלחת.

"ובמה עוד אתה טוב?" שאלה.

"אני כבר משתין בבריכה של הגדולים, מותק" עניתי בחיוך מלא ביטחון תשובה מעורפלת שפנים רבות לה.

"בוהוריים טובים לכולם" אמר דני מצקין, מתחיל את החלק הרשמי של האירוע.

"רפי, חבר שלי מהיסודי" לחשתי לנטע-לי.

"אין לנו אג'נדה מסודרת להיום" אמר, "פשוט תסתובבו, תכירו זה את זה והכניסו הצעותיכם לתיבת 'תלונות והצעות' שתלינו כאן על העץ".

"ובאיזו תיבה בדיוק לשים את ההצעה 'מי צריך תיבת תלונות והצעות?'" אמרתי, מנסה למצב את עצמי כלץ של השכונה לפני שאיזה תרמח עם בדיחות "שני פרסים וגרוזיני" ישתלט לי על הנישה הזאת.

"תרגיע" אמרה לי נטע-לי דוחקת מרפקה בצלעותיי, "אני עוד מנסה להחליט אם אתה גנוב או סתם טמבל והבדיחה הזאת לא קידמה אותך בכיוון הנכון על הציר".

"יואל, הנרקיס 9 דירה 12" אמר יאפי מלוקק והושיט ידו לעבר נטע-לי, מתעלם מקיומי. בתנאים אחרים הייתי מפרק את הבן אדם (אילו הייתי מרוקאי, אמיץ יותר, חזק יותר, גבר עם ביצים, או לא סתם קוקסינל).

"נעם מאוד, גיל" הושטתי את ידי.

"יואל רבינוביץ', רווק בן 40, תעשיין אמיד" לחץ יואל את ידי, פוזל לעבר נטע-לי לבדוק את הרושם שעשו דבריו, "במה אתה עוסק?".

"גם תעשיין" עניתי "אני האיש שעשה מהכלום תעשייה. התחלתי מכלום והגעתי לשום דבר, וזה עוד כלום" הוספתי, פוזל לעבר נטע-לי לבדוק את הרושם שעשו דברי. "גנוב - סתם טמבל, גנוב - סתם טמבל" ראיתי את התאים האפורים של נטע-לי מתווכחים בינם לבין עצמם.

"הגעתי עד עברי פי פחת ומאז צעדתי צעד אחד קדימה" השלמתי במשפט מנצח.

"איזה גנוב" חשבה נטע-לי.

"סתם טמבל" חשב יואל ושחרר לחץ.

בזוית עייני ראיתי שמתחיל להתארגן "מעגל חיבוקים". כשלעצמי, תמיד ראיתי בחיבוק משהו ליניארי שאמור לחבר בין שתי נקודות בודדות במרחב, להוביל בהמשך למשהו פיסיקאלי, משם לאנטומי ולבסוף אף לשלב אלמנטים מתחום הכימייה. לצערי, היה כל העניין היסטוריה מבחינתי.

חלקתי עם נטע-לי את התיאוריה.

התחבקנו ארוכות ליד הבופה.

"שנקים פורום שכנים מצומצם משלנו?" שאלתי אותה.

"יש לך קירות עבים?" ענתה בשאלה.

אחזנו ידיים, פוסעים לעבר האופק.

"נראה אתכם במפגש הבא?" שאל דני מצקין כשעברנו לידו.

"עזוב רפי" אמרתי, "אני מרגיש שאני כבר לא יודע מי אתה יותר".