בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

המלצת המחבר: להבנה מיטבית של הקטע, מומלץ להתוודע קודם לכן לדמותו הססגונית של קנגורו.

"מה אנחנו עושים פה בכלל?" שאל אותי עובד שלי בעבודה במבט מהורהר לפני מספר ימים, בעודנו מעשנים סיגריה למרגלות הבניין.
"תסתכל בתכנית העבודה" אמרתי, "הכל מפורט שם".
"לא" אמר, "אני מתכוון בעולם".
"וואללה" אמרתי, שואף שאיפה ארוכה ומשחרר את העשן באיטיות, ראשי מוטה כלפי מעלה בארבעים וחמש מעלות ועייני מכווצות בהרהור.

מכיוון שסוגיית התכלית האנושית מטרידה גם אותי מזה זמן, ולאחרונה אף נקלעתי למצוקות נפשיות כאלו ואחרות, החלטתי לפתוח את הראש ולבדוק כיוונים חדשים.
בשלב ראשון הלכתי לבדוק את הכיוון היהודי. ה "קבלה סנטר" בכיכר דיזנגוף.
500 שקל לקח היהודי, לא לפני שטחן את ראשי במשך כשעה בהתפלפלויות מפולפלות ביותר.
"הבנת?" שאל לבסוף.
"ככה ככה" אמרתי, "קצת פלפלת אותי. אפשר קבלה בבקשה?".

משם קפצתי למג'דה, מגדת העתידות היפואית.
איך שנכנסתי, הורדתי לה פצצה לפנים.
"לא צפית את זה, אה?" שאלתי בחיוך ניצחון. גם כן מגדת עתידות.
מג'דה התאוששה במהירות מפתיעה. "אבל אני צופה שבעוד כדקה, חמשת האחים שלי יפתחו לך ת'תחת" אמרה.
"אחת אחת" אמרתי לה לאחר שהתאוששתי מהמהלומות שניחתו עלי כדקה לאחר מכן.
"בוא, אקרא לך בקפה" אמרה.
מכיוון שהייתי מותש קמעא מאירועי היום קפה בהחלט התאים לי.
"שחור קטן, בלי סוכר בבקשה" אמרתי.
הורדתי את הקפה בלגימה.
"יש מצב שאת קוראת לי גם בבקלאווה?" שאלתי.
מג'דה לא ענתה. היא הניעה את כוס הקפה במעגלים קטנים, עינייה נעוצות בה בריכוז, נדמית כבטראנס מסוג כלשהוא.
ניצלתי את ההזדמנות ועזבתי את המקום בצעד מהיר. "לא צפית את זה, אה?" חשבתי לעצמי בחיוך ניצחון.
"לא צפיתי את זה" חשבתי לעצמי לאחר מספר שניות, כשדרכי נחסמה ע"י ארבעה מחמשת האחים.
"איפה אחמד?" שאלתי, מנסה להתיידד.
"תן אלפייה ועוף מפה" ענה אחד מהם, נועץ בי מבט שהסיר כל רצון להתמקחות מצידי.
"וואללה, יקר הקפה אצלכם" אמרתי, "ואפילו אין בקלאווה. תשכחו מטיפ".
ספרתי אלפייה, הנחתי את השטרות בידו המסוקסת של האח ויצאתי מבעד לשער הברזל.

ואם אני כבר ביפו, לא נקפוץ לקנגורו, בן דודי האהוב והמפוקפק?
את קנגורו מצאתי יושב נטול חולצה בחצר ביתו, פולה חומרים חשודים מקורקבנו.
"אני רואה שאתה עסוק" אמרתי.
"גילי, אני שמח שבאת" אמר, "תוכל לעשות לי טובה, אני צריך שתאסוף לי את הפרוטקשן מפרדס שניר ומהמסעדות של משפחת כחיל".
"יש עוד הרבה חומרים אסורים בפופיק?" שאלתי.
"בפופיק לא, אבל יש עוד את האוזניים, האף ומספר נקבים נוספים" צחק קנגורו, "לא, אני במעצר בית". הוא הצביע על רגלו הימנית שהיתה אזוקה באזיק אלקטרוני.
"שב, שב" הוסיף, מחווה בידו על כסא נח, "הפרוטקשן יחכה".
"מה התכלית האנושית, קנגורו?" שאלתי בעודי מתיישב בעצלתיים תוך אנחה קורעת לב.
"בסיסי בן דודי היקר, זיונים, פרו ורבו" אמר, מביט בי במבט תמה.
"אז מה אני עושה פה?" שאלתי.
"לא יודע, אתה באת" אמר קנגורו.
"לא" אמרתי, "אני מתכוון בעולם".
"גם אם האדם אינו מממש את תכליתו, אין זה אומר שעליו להפסיק לרדוף אחריה" אמר.
צרור יריות נשמע לפתע מתוך הבית. הסתכלתי בקנגורו בבהלה.
"אה, הילדים משחקים" אמר, מחווה בידו תנועת ביטול.
"בקיצור, נערי, צא ורדוף אחר תכליתך, ובמילים אחרות, תחפף, צריכים להגיע אורחים מפוקפקים" אמר.
"רק עוד דבר אחד, קנגורו, חמשת האחים של מג'דה הרביצו לי מכות רצח וגם לקחו לי אלפייה".
"תעבור אצלה בדרך חזרה" אמר קנגורו, "ראה את העניין כמסודר". הוא הרכין ראשו וחזר לעסוק במלאכת הפלייה, כבבון מיומן.

מג'דה חיכתה לי בשער.
"חזיתי שתחזור, למה לא אמרת שאתה בן דוד של קנגורו? בקלאווה?" שאלה, מושיטה לי מגש מלא כל טוב.
"לקינוח" אמרתי, "מה יש לאכול?"
שעה אחרי, על בטן מלאה במיטב מאכלי המטבח הערבי, הצתתי סיגריה, שאפתי שאיפה ארוכה ושחררתי את העשן באיטיות, ראשי מוטה כלפי מעלה בארבעים וחמש מעלות ועייני מכווצות בהרהור.
"מה אנחנו עושים פה, מג'דה?" שאלתי.
"אנא עארף" אמרה מג'דה, "אני חוזה את העתיד, לא את ההווה".
"וואללה" אמרתי.