בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

זה לא היה שבוע טוב בשביל הארמסטרונגים.
ניל צעד את צעדו האחרון על פני האדמה, לאנס דיווש את דיוושו האחרון, ודוד הצטנן באמצע הקיץ (למען האמת שמו האמיתי של דוד ארמסטרונג הוא דוד כהן, אולם זרועותיו החסונות הקנו לו במגדל העמק את הכינוי  Arm strong).

אבל שני דברים יותר חשובים קרו השבוע - שתי התרגשויות נפלו עלינו הגברים, ובייחוד הרווקים שבינינו - פתיחת שנת הלימודים ופתיחת עונת הכדורגל.
בעניין שנת הלימודים ארחיב בהזדמנות אחרת, לאחר שאוועץ בעורכת הדין שלי, מכיוון שהעניין כרוך בהסתובבות ליד חטיבות ביניים וצפייה בבנות 14 בתלבושת אחידה.

בעניין הכדורגל, ארחיב ברגעים אלו ממש.
בערב יום שישי העמסתי את שני חברי, דוד ומשה ועלינו ירושליימה לרסס כתובות נאצה באיצטדיון טדי, לכבוד פתיחת העונה.
הגענו לטדי בסביבות 01:00 בלילה, לקחנו את תרסיסי הצבע ונענו בלאט בחשיכה לעבר החומות.
"תשאירו משהו" אמרתי, "שיהיה גם לכותל".

עד לשעה 03:00 לפנות בוקר הספקנו לצבוע את טדי כולו באדום לבן, ולרסס את סמל הפועל ת"א ושמה במספר מקומות אסטרטגיים.
אתם רואים, גם דברים כאלה אפשר לעשות באופן יצירתי וללא קללות וגסויות.
"לכותל, חברים" פקדתי על הג'מעה.

נשענתי על קיר הכותל הנישא, מלטף את האבנים הקרות בידיי.
"הכותל בידינו" חשבתי בהתרגשות.
מימיני שמעתי קולות ריסוס. ניגשתי לראות.
משה הסתכל מרוצה ביצירתו: "מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים. ירושלים - על הזין, כל בית"ר - על הקטן", זרח באותיות של קידוש לבנה שירם האלמותי של אוהדי הפועל מן הקיר.
כמעט השתנקתי. "מה קרה לך? האם סינדרום ירושלים תקפך?" שאלתי בפלצות, מביט סביבי כעכבר מבוהל.
מאחורינו, במרחק של כמאה מטרים, נראה רב הכותל רץ לעברנו בזעקות "יהודים הצילו" ידיו ועיניו מופנות השמיימה.

הסתלקנו בריצה מהירה לעבר שער האריות, בואכה גיא בן הינום.
סתם, אין לי מושג לאן הסתלקנו, אבל בתום ריצה קלה עצרנו מתנשפים בליבה של העיר העתיקה.
השחר החל לעלות וסביבנו פסעו בדממה עשרות חרדים ממהרים לתפילת הבוקר.

מימין ראיתי בסטה של טליתות.
רכשתי לנו שלוש גדולות במיוחד, התעטפנו ונענו לעבר כניסת בית הכנסת.
"זו עזרת נשים, אידיוט" תפסתי בידו של דוד שניסה להשתחל לתור הלא נכון.
"נו, אני באמת רוצה לעזור להן" ענה לי.
"שהשם יעזור לך" אמרתי ומשכתי אותו משם, "גם ככה אנחנו כרגע המבוקשים מספר אחת בעיר".
"בתנאי שנסתובב אחר כך ליד חטיבת ביניים" אמר דוד, "אני צריך את מנת הנשים האסורות שלי".

נכנסנו לבית הכנסת והתיישבנו בספסל האחורי.
"חברה, שמרו על פרופיל נמוך, אמרו אמן במקומות הנכונים ואל תעשו שטויות" אמרתי, נועץ בהם מבט חמור.
"אמן" אמר דוד.
"זה לא המקומות הנכונים" אמרתי.

בתום התפילה זרמנו החוצה עם המקומיים.
השקט היחסי ששרר ברחובות לפני כן פינה עצמו למהומה רבתי - כוחות מג"ב, כחולים ומאות חרדים זועמים.
"מעניין מה קרה" אמר משה.
"אני מעריך שהירושלמים לא העריכו כראוי את יצירת המופת שריססת על הכותל" אמרתי, "קצת שמרנים כאן".

הסתכלתי על החברה, בג'ינס ונעלי התעמלות, טליתות ענק מכסות את ראשם.
"הכיסוי הזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן" חשבתי לעצמי. מסביב החלו לנעוץ בנו מבטים.
"לעזרת נשים" פקדתי.
דוד ניגש לאישה זקנה שעברה בסך נושאת סלים כבדים. משה עזר לזקנה אחרת לחצות את הכביש.
"אם לא הייתי מכיר אתכם הייתי חושב שאתם אוהדי בית"ר" אמרתי בייאוש, "וגם שם, לא מן המבריקים".
"הזקנה האחרת שמעה את סיפורנו ומוכנה לעזור" אמר משה, "תתנצל כשנינצל".
הסתכלנו על הזקנה שעמדה בצדו השני של הכביש וסימנה לנו לבוא.
היססתי. "למה את עוזרת לנו אחרי הדבר הנורא שעולל חברי?" שאלתי אותה מניד בראשי לעבר משה, שיהיה ברור מי אשם, במידה וניקלע ללינץ'.
"אני אוהדת הפועל" אמרה הזקנה, "ריססתי כתובות נאצה בימק"א, טדי, מלחה, בכותל ובמנהרת הכותל כבר בימי המנדט. במו ידי גרמתי לפרעות תרפ"ט. בואו איתי".