טענות עקשניות במשפחתי גורסות שכשנולדתי בכיתי כתינוק.
הדבר נכון אמנם לגבי רב הוולדות הטריים, אך במשפחתי טוענים שבכיי היה חריג במשכו ועוצמתו גם ביחס לתינוקות הבכייניים ביותר.
מכיוון
ששמועה זו אינה מציגה את גבריותי באור יקרות, הגיע הזמן, לאחר 47.5 שנים
(שבינינו, כללו לא מעט התייפחויות) להאיר את האירוע ההוא באורו האמיתי.
ככל
תינוק מצאתי עצמי לפתע, לאחר תשעה חודשי ציפה מענגים, כשגבר גדול מושך
אותי ומנסה לקרוע אותי מחיי הבטלה המענגים (אל דאגה, בשוכבי על ספתי הנאמנה
מול הטלויזיה בתנוחת עובר, מה שקורה לא מעט, התחושה דומה למדי).
נואש ומפוחד, הסתכלתי לאחור. אה! כוס!
נו, לאן אתם הייתם רוצים ללכת?
חוץ
מזה חשבתי לעצמי: "מתי בפעם הבאה אראה כוס? עוד 14, 15, 16 שנה במקרה
הטוב. ואם חס וחלילה אהיה חננה - 20 שנה?" (רמז - הייתי חננה).
נו, אתם לא הייתם בוכים?
אז למה גם הבנות בוכות, תשאלו? כולן לסביות?
לא. "אני עירומה" הן חושבות לעצמן, "וגבר גדול מושך אותי בכח".
עכשיו אני מתחיל להאמין לטענה שכל אשה הוטרדה מינית אי פעם או לפחות הרגישה ככה.
לסמים נחשפתי לראשונה בצבא. היה זה כאשר סמי כהן מרמלה וסמי איזמירלי מלוד הפכו אותי לסנג'ר שלהם במהלך הטירונות.
נכון
אמנם שכבר בנערותי נחשפתי לבבונים כאלו ואחרים ממושבות הערסים שהקיפו את
מקום מגורי, אולם הסמים היו דרגה או שתיים מעל. סמים קשים.
איכשהוא
העברתי את הסיפור הזה ללא צלקות נראות לעין (החברה הקפידו על מכות יבשות
ואף נענו לרב במפתיע לבקשתי המפורשת: "לא בפנים סמים, לא בפנים"), ועם
צלקות נפשיות שמספר דו ספרתי של שנות פסיכולוג הצליחו להגלידן באופן סביר.
לאחר
הטירונות הוצבתי בחיל המודיעין. מטעמים מובנים איני יכול להרחיב את הדיבור
ורק אייעץ לצה"ל למען הדורות הבאים: לקחת נער אשכנזי, מוכשר ככל שיהיה,
שלמד ערבית בתיכון ולתת לו להאזין לצבאות האויב הוא מחדל שרק בנס לא הסתיים
באסון קולוסאלי. עד היום אין לי שמץ של מושג על מה דיברו החברה הרעים בקשר
ואני לחלוטין לא פוסל על הסף שמלחמת לבנון הראשונה החלה עקב מחדל האזנתי
שלי.
איכשהוא העביר צה"ל את הסיפור הזה ללא צלקות נראות לעין (למעט, כאמור, מלחמת לבנון הראשונה).
עם
שחרורי, בנסותי לרכב על הגל, הגשתי מועמדות למשרת הפרשן לענייני ערבים של
הערוץ הראשון. הראיון נגמר עוד לפני שהתיישבתי, כשלברכת "אהלן וסהלן" של
המראיין הגבתי ב "Via con dios יה זלמה".
זמן קצר לאחר מכן, החלו
הורי להראות סימנים קלים של רצון שאפרח מהקן. הדבר התבטא במעברי דירות
תכופים מבלי לעדכנני, החלפת מספרי טלפון, וניתוחים פלסטיים.
כשכל זה לא עזר לקח אותי אבי לשיחת גבר אל גבר.
"גילי, אנחנו צריכים לדבר" אמר.
"מי אתה?" שאלתי.
"אבא" אמר.
"תוכיח" אמרתי.
"כשנולדת בכית כתינוק" אמר, "וגם אני".
אכן אבי. "דבר אבאלה" אמרתי.
"גילי, הגיע הזמן לצאת לחיים עצמאיים".
"זהו, נמאס לך מאמא?" שאלתי, "טוב, אתה ילד גדול, אם כי לטעמי היא נראית נהדר לאחר השיפוץ האחרון".
"לא,
אידיוט" אמר אבי, שכבר היה על הסף לאחר 21 שנות גידולי, "הגיע הזמן שתמצא
עבודה ותצא מהבית, ואני לא מתכוון תצא בבוקר ותחזור בערב".
"אז שאמצא עבודת לילה, אצא בערב ואחזור בבוקר?" שאלתי.
אבי לקח נשימה ארוכה. "פשוט תצא" אמר בשקט.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גילישטויות