בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

הסתובבתי בלימה, בירת פרו, והייתי מת להשתין.
לצערי, אני מהטיפוסים האלה שלא נעים להם להשתין בבתי עסק ומסעדות מבלי לקנות דבר. עוד יותר לצערי, אף מסעדה או בית קפה לא נראו באיזור ושלפוחיתי איימה להתפוצץ.
נכנסתי לסוכנות BMW, רכשתי BMW 333i עם כל התוספות והשתנתי.

מכיוון ששמענו שזה מאצ'ו, פיצ'ו, החלטנו אני ושותפי למסע לסוע לשם.
"ניסע ב BMW?" שאלתי אותו.
"השתגעת? לנהוג כאן? אנחנו לא נעבור את הצומת הראשונה" ענה חברי, "ובכלל, איך אתה מתכוון לממן את הרכב?".
"כרגע אני פשוט לא עונה לשיחות מהבנק" אמרתי, "כשנחזור כבר אחשוב על משהו. אגב, אתה מממן לי את המשך הטיול, חסמו לי את הכרטיס".

קנינו כרטיסי טיסה לקוסקו, עיר המוצא למאצ'ו פיצ'ו ולמחרת בבוקר כבר היינו שם, מוכנים לחזות באחד משבעת פלאי עולם.
איך שיצאנו משדה התעופה, נתקפנו בכאב ראש קשה במיוחד ובקשיי נשימה. מסתבר שהעיר נמצאת ממש על הגובה והחמצן דליל.
"פתח חלון" התחננתי לחברי.
"אנחנו בחוץ" אמר.
הסתבר שאי הגעת כמות מספקת של חמצן למח כבר החלה להשפיע עלי.
לפתע הבחנו בפרואנית זקנה עומדת ליד דוכן עליו כתוב "עלי קוקה להקלת מחלת גבהים".
רכשנו שקית ולעסנו להנאתנו.
"סגור חלון" התחננתי לחברי, "קר".
"אנחנו עדיין בחוץ" אמר.
הסתבר שהגעת הקוקה למוחי כבר החלה להשפיע עלי.
"הייתי צריך לקחת קוקה Zero" אמרתי לחברי.
בהשפעת הקוקה נקרענו מצחוק במשך כעשרים דקות.
"צריך להזהר עם הבדיחות" אמר חברי, "בוא נגיע קודם לאכסנייה ואז נמשיך להתלוצץ, ידידי הלץ".
"Lets go" אמרתי.
בהשפעת הקוקה נקרענו מצחוק במשך כעשרים דקות.

עצרנו מונית ונסענו לאכסנייה.
ערכנו את כל הבירורים, רכשנו את כרטיסי האוטובוס והרכבת, ולמחרת מוקדם בבוקר יצאנו לדרכנו לעבר מאצ'ו פיצ'ו.
בני זונות הפרואנים. מכיוון שמאצ'ו פיצ'ו הוא יעד כל כך מבוקש, ההגעה לשם היא מסחטת כסף ממש. רק כרטיס הרכבת עלה לנו מעל מאה דולר לבן אדם. לשמחתי, חברי נאלץ לשלם.
"אחזיר לך הכל מיד לאחר שאסיים לשלם את ה BMW" הבטחתי לו. הבן אדם בן 45, מעשן כבד וסובל מעודף משקל. בעזרת השם ילך לעולמו לפני שיגיע מועד פרעון החוב. "תאכל" עודדתי אותו לאחר שהזמנתי לו המבורגר גבינה כפול עם צ'יפס מוגדל וקוקה קולה מוענק.
עלינו למאצ'ו פיצ'ו (עוד עשרים דולר לאוטובוס).
המראה שנחשף בפנינו היה מרהיב. עתיקות האינקה ומסביב הרים אימתניים.
"באמת מאצ'ו, פיצ'ו" מיחזרתי את הבדיחה בפעם השלושים.
בהשפעת הקוקה נקרענו מצחוק במשך כעשרים דקות.
במשך כשעה העפלנו לאחת הפסגות שמסביב, לנקודת תצפית מרהיבה על העתיקות.
"רק אל תמות לי עכשיו" אמרתי לחברי, "אין לי כסף".
"אפילו על ערש דוואי לא אתן לך את המספר הסודי" ענה חברי, נועץ בי מבט נעלב.

בנקודת התצפית נתקלנו בצמד בנות נאות.
"אתן באות לכאן הרבה?" שאלתי.
הבנות לא נקרעו מצחוק.
"קוקה?" הצעתי, מושיט לעברן את השקית.
"אנחנו מסטוליות תחת" ענתה אחת, "זה פשוט לא מצחיק".
"שניקח איזה מאצ'ו picture ביחד?" שאלתי.
בהשפעת הקוקה נקרענו מצחוק במשך כעשרים דקות, אנחנו והבנות.
"הקוקה מחרמן אותי לאללה" אמרה אחת, לאחר שנרגענו.
"אני תמיד חרמן" עניתי, "שנחפש בין העתיקות את חדר השינה?".
"לא, בטח המזרון כבר מעופש" ענתה, "תתאפק. נחזור לקוסקו ונראה מה יהיה".
"חייבים לשמור את הבנות מסטוליות" חשבתי, מושיט להן את שקית הקוקה.
"אל תיתן להן את כל הקוקה" לחש חברי, "שישאר לנו לקוסקו".
"כוס כה חמוד לא ראיתי מזה זמן" לחשתי חזרה, מושיט לעברן את הקוקה קולה, לעזור להן לשטוף את הפה מכל הקוקה.
לא צחקנו אפילו בהשפעת הקוקה. קולה של אחת הבנות נשמע: "שנרד?".

בערב לקחנו אותן למסעדה טובה בקוסקו.
"תאכל" עודדתי את חברי לאחר שהזמנתי לו נתח בשר עסיסי מוקף ברצועת שומן בתוספת טוגנים. "אם תאכל יפה, יש גם קינוח" אמרתי.
"ניפטר מהחרא השמן ואולי יש מצב לשלישייה" חשבתי לעצמי.
"קוקה?" הצעתי לבנות.
העברנו ערב משובח של מזון וצחוקים מטורפים. הבנות היו מסטוליות לעילא ולעילא אך אני וחברי סחים. לא רצינו לבזבז אף עלה מהקוקה על עצמנו.

לאחר כשעה מצאתי עצמי בחדרה של סיוון, אחת מהשתיים.
"זיין אותי חזק" צעקה בעודי שרוע מעליה.
לא יכולתי לנשום והראש שלי התפוצץ. גם לזין לא הגיע מספיק חמצן. הלב שלי פמפם בקצב מטורף מנסה להדביק את הפיגור.
"לפחות לא אצטרך לשלם על ה BMW" חשבתי לעצמי.
"יש לך קוקה?" שאלתי.
"כל הקוקה נגמר" אמרה. לא צחקנו.

למחרת בבוקר פגשתי את חברי לארוחת הבוקר בלובי של האכסנייה.
"נו, איך הסתדרת בלי קוקה?" שאלתי.
"איזה בלי קוקה" אמר, "הבחורה נרקו אמיתית, יש לה כוס כה חמוד, וכל הקוקה שבעולם. איך אצלך?".
"קוקה - Zero, כוס - כה Zero" אמרתי נוגות.
חברי נקרע מצחוק במשך כעשרים דקות. אני בכיתי כמעט שעה.
"ללימה?" שאל.
"לימה לא" עניתי.
לא צחקנו.