בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

אין כמו בארץ. אחרת. כלומר אין כמו בארץ אחרת, אבל מה לעשות, יש עבודה, יש חובות הימורים וצריך לחזור לשיגרה.

את אינקה האינדיאנית הכרתי בפרו. היא קטנה, שובבה ועל גבול החוקית (מהצד הלא נכון של הגבול ודי רחוק).
העברנו באמזונאס לילות סוערים של אהבה וימים לא פחות סוערים של ציד ודיג.
אינקה לימדה אותי הכל על הישרדות בג'ונגל: "זה עץ 'אקליפטוס ענק', ניתן להתחבא מאחוריו כשרוצים לעשות אהבה" או "זה חזיר יבלות, ניתן לעשות אהבה בקרבת מאורתו והוא יתריע כאשר מישהו מתקרב".
במשך לילות ארוכים שברתי את ראשי איך אביא את הנערה המדהימה הזו לארץ. לפתע צץ רעיון מבריק במוחי.
"אינקה, את יודעת לעמוד ללא תזוזה במשך שעות?" שאלתי.
"בוודאי" ענתה, "אני מורגלת בכך מההמתנות הארוכות ללא תזוזה במסעות הציד" (כן, גם אני מאוד התרשמתי מרמת העברית שלה לאחר שבועיים הכרות בלבד).
החלטתי להעביר את אינקה במכס כפסל אינדיאני. מקסימום נשלם כמה שקלים.

לקראת הטיסה עטתה עליה אינקה את מיטב הלבוש המסורתי, כולל הנוצות ושאר פינוקים אותנטיים, ליתר ביטחון צבעתי אותה בלכה, שייפתי קצת ויצאנו לדרך.
הגענו לשדה התעופה בלימה. "מעכשיו את לא זזה" פקדתי. עטפתי אותה טוב טוב בתחנת הנילון הנצמד, פערתי חורים לפה ולאף, שמתי פתק "שביר" ושילחתי אותה בצ'ק אין.
לפני כן, ליתר ביטחון, עוד עשינו אהבה בשירותים. "מעכשיו את זזה" פקדתי. זה לא היה קל אבל ברכתי על ההחלטה לעשות חור לפה בניילון הנצמד.

נחתנו בבן גוריון.
כנשוך אנקונדה, רצתי במהירות לאיסוף המזוודות, מקווה שאינקה שרדה את המסע.
היא נראתה די אומללה, שרועה על המסוע. אספתי אותה אל חייקי. "עוד טיפה" לחשתי באוזנה, "רק צריך לעבור במכס".
במכס שילמתי 500 ש"ח על "פסל אינדיאני מקורי מעץ בוק" וסוף סוף יצאנו אל האויר הפתוח. מצאתי פינה נסתרת והסרתי ממנה את עטיפת הניילון הנצמד.
"המשימה הושלמה" אמרתי לה בחיוך, אוסף אותה בזרועותי.
"אני רעבה" אמרה אינקה, "שנצא לצוד?".
צדנו שתי עיסקיות במקדונלדס ויצאנו לדרך.

את היומיים הנותרים של סוכות העבירה אינקה בסוכה. זה הזכיר לה את הבית. היא צדה ציפורים וחתולים ונראתה מאושרת.
למחרת הגשתי בקשה לאימוץ ורשמתי אותה לכיתה י.