בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

עיקר הפעילות בה אני עסוק בימים אלה, היא ניסיון להפטר מהמטבעות הפרואנים והברזילאים עימם חזרתי מטיולי האחרון, ועל הדרך ממטבעות זרים נוספים אותם צברתי במהלך השנים.
בתחילה נקטתי בטקטיקת הכנות.
"מקבלים זלוטי פולני?" שאלתי בפיצוצייה עת רכשתי משקאות קלים.
המוכר צחק ,חשב שהתלוצצתי.
לאחר עוד מספר ניסיונות מהסוג הנ"ל שהתגובה להם נעה בין לגלוג לאיום באלימות, החלטתי לעלות מדרגה ולנסות להפטר מהמטבעות בדרכי רמייה כמו כל ישראלי טוב.
הפרדתי את המטבעות ל "דומים למטבעות ישראלים" ו "לא דומים למטבעות ישראלים".
את הלא דומים תרמתי לכל מתרים וקבצן מזדמן. אחרי שגם הללו הפגינו חוסר נחת ונטייה לאלימות, מצאתי קבצן עיוור ונפטרתי סופית ממלאי ה "לא דומים".

את העסקים (קיוסקים, בתי קפה ושאר בתי עסק) חילקתי למספר קטגוריות: "מוכר טמבל, יש סיכוי", "מוכר ארס, יש סיכוי למכות", "מוכרת כוסית, יש סיכוי לשיחה".
באופן טבעי התמקדו ניסיונות הרמייה שלי בקטגוריות הראשונה והאחרונה, ואם הזדמן שילוב בין השניים - מה טוב.
"מרלבורו לייט, דיאט קולה גדול ושני פסק זמן ללא סוכר" אמרתי למוכר חלול המבט באחת הפיצוציות השכונתיות (ככלל, מטעמים מובנים, השתדלתי לבצע את מסעות הנוכלות בבתי עסק מרוחקים ממקום מגורי, וכאלה שאת שעריהם אני פוקד לעיתים רחוקות, אולם לעיתים, נאמן לעיקרון "עניי עירך קודמים", ביצעתי מהלכים כגון אלה גם באיזור המחייה שלי).
"49 שקלים" אמר המוכר, בעודו אורז את סחורתי בשקית.
השחלתי לו 5 ריאל ועשרים סנטאבוס ברזילאים, 7 סול וחמישים סנטימוס פרואנים, זרקתי פנימה זלוטי פולני אחד, את הכל כיסיתי במספר מטבעות של שקל, עטפתי יפה בשטר של עשרים והנחתי הכל על הדלפק.
המוכר החל לספור את הכסף ונראה מבולבל למדי. הזלוטי הצליח לעבור בתור שקל, אבל כל שאר המטבעות נתפסו על חם.
"מה, אתה מנסה לעבוד עלי?" שאל המוכר נועץ בי מבט נעלב.
"חס וחלילה" אמרתי, "אתה יודע כמה שווה היום סול פרואני?".
"לאאאא" ענה המוכר בהיסוס.
"גם אני לא" אמרתי, "אבל תהיה בטוח שהוא שם את השקל בכיס הקטן. האמן לי, בעל הבית יודה לך".
"אני בעל הבית" ענה הבחור.
"נו, יותר טוב" אמרתי, "אז יאללה, תודה לעצמך ונסגור עניין. תאמין לי, לי זה עולה יותר".
"מה עולה לך יותר?" שאל הבחור שנראה מבולבל יותר ויותר ומעט מותש מהסיטואציה.
"המטבעות" אמרתי, "מה אתה חושב, קיבלתי אותם חינם?".
הבחור עשה טלפון לשותפו. הנ"ל כנראה בדק ברשת את השערים והאפשרויות המעשיות לשימוש במטבעות הזרים.
"השותף שלי רוצה לפגוש אותך" אמר המוכר, "יתכן שיש על מה לדבר. מכמה כסף אתה צריך להפטר?".
"מדובר, בשערים של היום, על כשבעה עשר שקלים ושלושים אגורות" לחשתי.
הבחור הסתכל בבהלה לצדדים. "אני חושב שזה גדול עלינו" אמר, "תצטרך לדבר עם הכרישים".

בתיווכו של קנגורו, הרמתי טלפון לאחד מנציגי משפחת פשע גדולה שמתמחה בהלבנת כספים.
קבענו להפגש באמצע הלילה בהאנגר נטוש ביפו.
בשעה 02:00 גלשתי עם המזדה לרחבת העפר הגדולה שליד ההאנגר. כבר חנו שם שלוש BMW שחורות ומספר דמויות מפוקפקות נעצו בי עיניים.
"לחתונה של דוד ומירי" התלוצצתי, במטרה להפשיר את האווירה.
"טעית באולם" אמר אחד החברה, "כאן זה הלוויה של גיל שלו".
החוורתי לרגע, אך החברה פרצו בצחוק רם והזמינו אותי להכנס.
לאחר מישוש יסודי שעברתי אצל אחד הביריונים שעמדו בפתח ("סמי, תתקשר, נהניתי"), הנחתי את הסחורה על השולחן.
אחד החברה, כנראה מומחה חפצי הערך של האירגון, התקרב והחל לבחון את הסחורה עם זכוכית המגדלת המיוחדת לעניינים אלו.
הוא הזדקף לאחר מספר שניות, מרוגש כולו.
"זו סחורה משובחת" אמר, "כמה אתה רוצה עליה?".
"שבע עשרה שקל שלושים" אמרתי, "אבל כמחווה של רצון טוב, אני מוכן לסגור על שמונה עשרה".
הבחור החליף מבטים עם מישהו שנראה כמו הבוס.
"זו סחורה חמה" אמר, "יהיה מאוד קשה להפטר ממנה".
"ניתן לתרום אותה לעיוורים" תרמתי מניסיוני.
"אעשה עצמי חרש, כאילו לא שמעתי מה אמרת" אמר הבוס, לא טורח אפילו להעיף בי מבט.

שתקתי כאילם.
הוא הרהר כמעא. "גדול עלינו" אמר לבסוף, "זה יכול להתחיל מלחמה בכל העולם התחתון הישראלי. היחידים שיכולים להניע כזאת סחורה זה המאפיה האיטלקית או קרטלי הסמים המקסיקנים".

כבר כמעט התייאשתי, עד שלאחר כשבוע גונבה שמועה לאוזני שקרוב משפחה נוסע לברזיל.
"המערכת המוניטרית הברזילאית מאוד גמישה" אמרתי לו, "אין מטבע שלא אוכל שם. האמן לי, אתה מממן לך חצי מהטיול עם הכסף הזה".
מכרתי לו את המטבעות בחמישים שקל.
"ואל תשכח להביא מתנה, אה" הוספתי.