בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

נסיבות עגומות שלא זה המקום לפרטן (שהרי בסיפור הומוריסטי עסקינן, ואין ברצוני להעמיס על הקורא תעוקות נפש, אלא לרומם את רוחו ולהעלות חיוך על שפתיו), הובילו אותי באמצעו של יום חול לביקור בבית החולים הווטרינרי בבית דגן.
נאמן לאסכולת "When in Rome", ניגשתי מיד לסמן טריטוריה ולפזר הזמנות זיווג למין הנשי. לצורך כך נכנסתי להטיל את מיימי בשירותי הנשים.
אחת האחיות , שבדיוק פידרה את אפה, ראתה אותי משתין והדבר כמעט הוביל לאישפוזי במחלקת חיות גדולות בתור סוס. לקח לי כמעט עשרים דקות לשכנע אותה שאני "סתם בן אדם עם זין מאוד מאוד גדול".
כאשר סוף סוף הצלחתי לשכנע אותה, נפלטה צהלת שמחה מפי. הדבר הוביל לשיחת שכנוע נוספת של כעשרים דקות בסיומה השתכנעה שאני "סתם בן אדם עם זין מאוד מאוד גדול, שצהל משמחה".

לאחר שהעניין הזה הובהר (אני לא בטוח שהיא השתכנעה. בדרכי החוצה מהשירותים היא צעקה פעם או פעמיים "דיו" בכדי לראות איך אגיב), דהרתי אל המסדרון.
במסדרון נתקלתי בסנופ דוגי דוג.
"what's up dawg?" שאלתי.
"ששששש שניזל" היסה אותי סנופ,"Don't blow my cover, אני מאושפז כאן בתור סוס". הוא חייך לעברי, חושף שיני סוס.
הסתכלתי בו, תוהה על צירוף המקרים.
"לא בגלל השיניים" חייך.
"נו, ואיך זה?" שאלתי אותו.
"שניזל" אמר סנופ, "אם כי אני אוכל כאן הרבה קש".

התיישבתי בחדר ההמתנה והסתכלתי סביב.
מספר חתולים עסקו בגלישה ברשת ה Inter cat בעוד הכלבים החליפו ביניהם ברכות "What's up dawg" והריחו זה את עכוזו של זה.

כהרגלי בקודש, תרתי אחר הזדמנות - נשים במצוקה הן תמיד טרף קל.
אמנם בתקופה האחרונה נזרקתי ממספר לוויות עקב התנהגות בלתי הולמת (טיפ: להתחיל עם אלמנה בלוויית בעלה אינו מתקבל כאן בסבר פנים יפות), ומבית העלמין ירקון אני מורחק לצמיתות ("גם במותך אל תגיע לכאן"  הבהירו לי שם חד משמעית, "אתה מת בשבילנו". אני חייב להודות שחלקו השני של המשפט בלבל אותי קצת), אבל ניחומה של בעלת כלב, חתול או איגואנה חולים לא נראים לי כעבירת מוסר שאין עליה מחילה ואולי אפילו להיפך.
"מה יש לאיגואנה?" פניתי לנערה חביבה שישבה לידי, אוחזת איגואנה ירוקה ברצועה.
"זו לא איגואנה, זו סלמנדרה" אמרה הנערה, "ואם אתה חושב שאני טרף קל, שכח מזה".
"מה יש לכלבה?" פניתי אל הסלמנדרה.
לפתע הסתער אריה שחמק מכלובו באגף חיות הטרף על הנערה וטרף אותה. בקלות.

לידי התיישבה חסידה, נושאת מעין מנשא בד.
"מה?" פניתי אליה בתהייה.
"הבאתי תינוק" צייצה.
"טעית בבית החולים" אמרתי.
"אני יודעת, אני בדרך לאיכילוב" צייצה, "אבל בדרך איזה בז מניאק דפק לי את הכנף".
"בז זונה" אמרתי, "השאיר פרטים?".
"לא, טס מהמקום כמו מטורף" צייצה תוך שהיא נאנחת קלות, "יאללה, אני עפה, קוראים לי".

המתנתי עד בוש לחברתי ולחתול שלה שעבר סידרת בדיקות מייגעת עקב היותו עול ימים (הנה, זה המקום בו אני בכל זאת מפרט את הנסיבות העגומות. תתמודדו).
בזמן הזה הפסדתי בשח מט לירגזי כחול כנף (מט סנדלרים), בדמקה ליבחוש ירוק מחוש ובדוק לשועל שחור מצח. לפחות את תשבץ ההיגיון פתרתי יחדיו עם שימפנזה תכול עיניים, אם כי למען ההגינות עלי לציין שאת רוב התשובות הוא גילה.

בשעה טובה הסתיימו בדיקות החתול.
"יאללה, בוא נזוז" אמרה חברתי.
באותו שלב הייתי עסוק בקרב הורדות ידיים עם דב גריזלי איימתני. "זוזי" אמרתי, "אני נשאר, סנופ הבטיח שיקח אותי לרכיבה בשדות עוד מעט".
"דוגי דוג?" שאלה חברתי בהתרגשות.
"שששש שניזל" אמרתי, "הורסי הורס, הוא מאושפז כאן בתור סוס".
"איזה זין" אמרה חברתי.
"תודה" אמרתי. "זה כל מה שיש לך?" פניתי אל הגריזלי.
הוא הוריד את ידי בתנועה מהירה ואימתנית לפני שהספקתי למצמץ. השולחן נשבר וגם היד שלי.
בדיוק ראיתי את החסידה מתכוננת לעוף.
"אפשר טרמפ לאיכילוב?" שאלתי.
"עלה" צייצה.
המראנו אל השמיים מנוקדי העננים.
"יש דיוטי פרי?" שאלתי אותה בערך מעל מחלף שפירים.
"אה, אני לא חסידה של דיוטי פרי" צייצה, "אבל עוד מעט מתחיל סרט ויש ארוחה קלה של תולעים".
"כשכל ההרפתקה הזו תיגמר, אמליץ עלייך כחסידת אומות העולם" אמרתי לה.
"כבר המליצו עלי" היא צייצה, "יש לי מקור בוועדה המחליטה".
את שאר הדרך העברנו בשתיקה לאחר שלא הצלחנו להעלות במוחנו חידודי לשון נוספים.

במיון באיכילוב היו לא פחות חיות מאשר במיון בבית דגן.
"איך שברת את היד?" שאלה האחות.
"עשיתי הורדות ידיים עם גריזלי" אמרתי לה.
"למחלקה הפסיכיאטרית" רשמה האחות בטופס.
"תשאלי את החסידה, תשאלי את החסידה" צעקתי לעברה בעודי מובל למחלקה על ידי שני אחים קשוחים קשור ברצועות עור לאלונקה.