בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

* הקטע מוקדש למור. החלמה מהירה אהובה.

אני לא מאמין באמונות טפלות. אני חושב שזה מביא מזל רע.
לפני מספר ימים ביקרתי את בת אחי המאושפזת בבית החולים רמב"ם עקב תאונת דרכים (המשטרה עדיין חוקרת אבל מסתמן שכנראה החלה את חציית הכביש ברגל שמאל).
בתי חולים כידוע, הם כר נרחב ללוחשי לחשים ומאמיני אמונות למיניהם. את פני קיבל קרוב משפחה, "בורא עולם עשה לה נס" אמר לי.
"אני אשמח לאספרסו קצר, אם יש לו בתפריט" השבתי.
מבטי הנוכחים הבהירו לי שזה לא זמן להלצות, בוודאי ובוודאי לא כאלה שעוסקות באבינו שבשמיים, כך שהחלטתי לרכוש את האספרסו הקצר בדרכים המקובלות.
ניגשתי לאבי שבחדר ההמתנה לקבל קצת דמי כיס ונעתי לעבר המעליות במטרה לגשת למתחם המזון בקומת הקרקע.
מכיוון שהיה יום שבת התנהלו המעליות בעצלתיים, במתכונת מעלית שבת. עד שהגעתי למטה כבר היה יום ראשון.
"לא נורא" חשבתי לעצמי, "ניקח יום חופש". חשבתי שאני צריך למצוא ניסוח משכנע יותר מאשר "בת אחי בגבס" לכשאתקשר לבוס.

"בת אחי בגבס" אמרתי לבוס בטלפון.
השתררה שתיקה קלה מעבר לקו, בסיומה אמר הבוס: "הכל לטובה". הבוס לא אהב להתעסק בפרטים וכשנתגלע צורך כזה, היה מעביר את בן שיחו למזכירתו טובה.
הסברתי לטובה מה קרה ושיתכן שבתקופה זו אזדקק למספר ימי חופש.
"הכל בידי שמיים" אמרה טובה באנחה.
"נדמה לי שגם דוקטור לוי ומכונת ההנשמה תרמו איזו תרומה קטנה" אמרתי.
"טוב" אמרה טובה, "תבוא לעבודה כשתוכל, ואם אתה צריך משהו אל תהסס להתקשר. אשתטח על קברו של הארי הקדוש בשבילה".
"הארי הקדוש זה לא סגולה להריון?" שאלתי, "אני לא בטוח שזה העיתוי הנכון. תודה, לא צריך, החברה כאן כבר התפללו והשתטחו איפה שצריך ולא נראה לי שכדאי לבלבל את האל עם מסרים סותרים".

בדרכי חזרה למעלה עברתי ליד המעבדה לחקר האיידס.
"אתם עושים עבודת קודש" אמרתי לחברה במעבדה, "האמינו לי, מי שימצא תרופה לאיידס, אני אסיר בפניו את הכובעון".
החברה נראו מעודדים מהתשבחות וחזרו למיקרוסקופים במלוא המרץ.
"קטן האיידס הזה" חשבתי לעצמי.

עליתי חזרה למחלקה אורטופדית ב'. "מה צריכה בת אחי לעשות כדי להתקדם לאורטופדית א'?" שאלתי את האחות האחראית.
"זה לא הקבצות" אמרה האחות, נועצת בי מבט תמה, "זו פשוט חלוקה מטעמי לוגיסטיקה".
הסתכלתי בה, מחפש את האמת בעינייה. "נשבעת?" שאלתי אותה, נועץ בה מבט חודר.
"באלוהים" אמרה.
כשמדברים אלי בהיגיון אני לא מתווכח.

בת אחי שכבה במיטה מגובסת מכף רגל ועד ראש.
"הי מורי" אמרתי ברכות, מרפרף קלות בשפתי על הגבס שעטף את לחייה השמאלית.
"אני לא מור" נשמע קול גברי חלוש מבעד לחור של הפה בגבס, "אני עאבד, מור במיטה השנייה".
ניגשתי למיטה השנייה בחדר, מעבר לפרגוד.
מור כנראה שכבה שם, מגובסת מכף רגל ועד ראש.
"מור?" שאלתי בהיסוס, ממתין ליתר ביטחון עם הנשיקה.
"דוד גיל?" שאלה מור חלושות פוקחת במאמץ את עיניה.
"כן, מורי" אמרתי. סיפרתי לה על הטעות בזיהוי עם עאבד.
"נפלת בקטנה" צחקה מור במאמץ רב, "אמא ישבה לידו לילה שלם".
"ואיך אבא הגיב?" שאלתי. ידעתי שאחי קצת עצבני בדברים האלה. הוא קצת הוציא דברים מפרופורציות לפני כשנתיים כשתפס אותי ואת אשתו במיטה.
"אבא?" שאלה מור, "לא ראיתי אותו כבר יומיים, הוא מתרוצץ כאן אחרי האחיות ככלב מוכה כלבת".

בינתיים באו והלכו מבקרים רבים.
"בקרוב אצלך" נפרדתי בנימוס מן ההולכים, לא מזניח אף אחד.
אמי נכנסה לחדר. "כדאי שנזוז" אמרה, "עוד מעט מחשיך".
רציתי לספר לה על המצאת החשמל, אבל החלטתי שמספיק עמוס לה בראש כרגע וזה לא הזמן לבשר לה על העניין הזה.
בדרך החוצה מהחדר ראיתי את אחי יושב ליד עאבד, מחזיק לו את היד.
"מור שם" אמרתי לו, מצביע לעבר מיטתה.
"אז אתה לא קונה לי iPhone אם אני מחלים מהר?" שאל עאבד באכזבה.
"לא" אמר אחי מתרומם ממקומו, שולף את ידו מידו של עאבד, "ומה שסיפרתי לך על סד"כ הכוחות שלנו בגולן נשאר בינינו, הא?".
 "בטח, בטח" אמר עאבד, מנסה נואשות לסמס עם ידו המגובסת.
"אצטרך לנתק אותו מהמכשירים" לחש לי אחי, "נפתחתי פה חופשי בעניינים ביטחוניים".
הוא ניגש אל השקע בשקט, מסתכל סביבו לוודא שאיש לא מבחין במעשיו ושלף את התקע החוצה.
"מה קרה לטלויזיה?" שאל עאבד.
"סליחה" אמר אחי ותקע מחדש את התקע.
בדיוק נכנסה לחדר אחות, לראות מה נשמע.
"תגידי" שאלתי אותה, "מה המצב של עאבד?".
"נס אם יעבור את הלילה" ענתה האחות בעצב.
"יופי, יופי" אמרתי לה, "חדשות טובות".

נפרדנו ממור בנשיקות ואיחולי החלמה והתחלנו לנוע לעבר המעליות.
"הי, האספרסו שלך" קרא אחרי קרוב המשפחה.
הסתובבתי אליו. הוא הושיט לי אספרסו קצר בכוס מהודרת.
"הוא מחכה לך עשרים דקות" אמר.
לקחתי את האספרסו ולגמתי. להפתעתי הוא היה חם וטעמו - טעם גן עדן.
הסתכלתי מופתע בקרוב המשפחה.
הוא חייך. "אלוהים עשה לך נס קטן" אמר, "הוא Old school, לא מאמין בחידושים, אז ירדתי והבאתי לך אספרסו מארומה".
"אז איך הוא עדיין חם?" שאלתי.
הוא חייך חיוך מסתורי ולא ענה.
"תודה לאל" אמרתי.

נכנסנו לאוטו, הורי ואני, לקראת הדרך הארוכה לתל אביב.
ליתר ביטחון ברכתי את ברכת הדרך "שהמנאיאק לא יתפסו אותי על 140 ושנושא החתונה וקניית הדירה לא יעלה יותר משלושים פעם בנסיעה" התפללתי.

"נשבע לך, אנחנו חוזרים מבית החולים ומרוב עצב לא שמתי לב למהירות" התחננתי בפני השוטר, כעשרים דקות לאחר מכן, ליד זיכרון יעקב.
ברקע שמעתי את אבי אומר לאמי "רק אישה תעשה ממנו בן אדם".
"שלושים ואחת" חשבתי לעצמי ביגון.