בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

תודה לידידי המלומד ערן ש. על תרומתו המלאה לחלק מהקטע (או שמא על תרומתו החלקית לכל הקטע?).

אזעקה פילחה את שמי תל אביב בעודי מתארגן ליציאה לאספרסו יום השישי שלי.
מכיוון שאינני מן הפחדנים, החלטתי לצאת החוצה לראות מה קורה, ואולי, עם קצת מזל,  גם אצליח להעלות נערה מפוחדת למעוני ולהעניק לה מעט נחמה בשעה קשה זו.
אבל בלי אמצעי זהירות בכל זאת אי אפשר, כך שעטיתי עלי את מסיכת האב"כ, הזרקתי מנת אתרופין, עטפתי עצמי בניילון מיגון מכף רגל ועד ראש, גיביתי את האיבר בקונדום ליתר ביטחון (שני מעגלי אבטחה זה אלף בית בתורת ההתגוננות) ויצאתי את דירתי. למטה הגעתי במהירות שיא. כבר במדרגה הראשונה מעדתי (הבטיח לי שהניילון גמיש, המוכר הבן זונה) והתגלגלתי במהירות את שלוש הקומות. שני מעגלי האבטחה בהחלט הוכיחו את עצמם והגעתי למטה ללא נזקים רציניים (לעצמי, אני מתכוון,  העציצים שהוצבו זה מכבר בלובי והיו משוש ליבה ונפשה של ורה, הגימלאית מדירה שש, לא שרדו את האירוע).

ברחוב קלטתי שאמנם מבחינה מיגונית חשבתי על הכל, אלא שמבחינה ביגודית בדיוק יצאתי מהמקלחת כשנשמעה האזעקה ובעצם אני עירום כביום היוולדי מתחת למיגון. הסתכלתי במראה של רכב חונה ונוכחתי שמכיוון שעטפתי עצמי במספר שכבות, בסה"כ המראה סביר ולא רואים שום דבר שהצניעות יפה לו. "סביר" כמובן בהנחה שלהסתובב ברחוב עירום, עטוף ניילון נצמד ומסיכת אב"כ על פני הוא מראה שיכול לעבור איכשהוא בליברליות התל אביבית ואולי אפילו להתחיל טרנד חדש.

הרמתי טלפון לידידי ערן וקבענו להפגש על אספרסו לדיון חירום על המצב.
"עד עתה ניתן היה להכיל" אמרתי כשהתיישבנו בבית הקפה/מכבסה בכיכר דיזנגוף, "טילים על הדרום, פיגועים בגדר, אפשר לחיות עם זה, אבל סיכול ממוקד של האספרסו? It's a whole new ball game".
הזמנו אספרסו קצר. "עם מרכך או בלי מרכך?" שאלה המלצרית (עובדי המקום עבדו במקביל גם בבית הקפה וגם במכבסה ולעיתים התבלבלו להם השניים).
ביקשנו בלי.
האספרסו הוגש לאחר זמן קצר. מיהרתי למקם סביב הכוס הקטנה את סוללת הטילים המיניאטורית שעל פיתוחה עמלתי מאז עופרת יצוקה.
ערן בהה בי בתדהמה מהולה בהערצה.
"לא, הטיל לא יירט את הפאג'ר" אמרתי לו בחיוך, "הוא מחובר לכוס וברגע שהרדאר הקטן מזהה טיל, הוא משוגר, לוקח עמו את האספרסו ומנחיתו במרחק בטוח".
"אתה מצויד להסתגרות ארוכה בבית?" שאל ערן.
"כמה זמן יכולים לדעתך חמישה תפוחים ומאה קפסולות אספרסו להחזיק אותי בחיים?" שאלתי.
"בחיים אני לא יודע" אמר ערן, "אבל ער, לפחות שבועיים".

אזעקה נוספת פילחה את השמיים. יושבי השולחנות שבחוץ, ואנחנו ביניהם, קמו במהירות ונסו פנימה. ברי המזל הספיקו לקחת עימם את כוסות האספרסו בעוד האחרים בהו בעיניים דומעות בכוסות האספרסו המיותמות שנשארו על השולחנות. ברגעים כאלה גם אוכלי השפנים המובהקים ביותר פונים אל השמים לעזרה. "אלוהים, שינחת בכל מקום" נשאו החברה תפילה משותפת, "רק לא באספרסו".
"ובסושי" הוספתי בלב מלא דאגה לאוכלי הסושי באשר הם.
האזעקה הכניסה אותי מעט ללחץ. נכון שכבר ציינתי שאינני מן הפחדנים והיות שרווק אנוכי גם אין לי אשה וילדים לדאוג להם, אך הפעם לא הייתי אחראי לעצמי בלבד. אם אפגע חלילה, תשאר כוס האספרסו שלי לבדה, מיותמת בעולם של אספרסו כפול, הפוך במאג ועוד משקאות גדולים ואלימים שעלולים להרע לה.
הסתכלתי סביב. בינגו. פתחתי את דלת אחת ממכונות הכביסה שהיתה בעיצומו של סיבוב שטיפה (שישים מעלות, שמונה מאות סל"ד) ונכנסתי פנימה. "מעז יצא מתוק" חשבתי, "באמת הגיע הזמן להתקלח".
"ערן" צעקתי מבפנים במלוא גרוני, מנסה להתגבר על הרעש ולא לבלוע מים, "שמור לי מייבש, בסדר?".
מה שלא הבאתי בחשבון היה מעטפת הניילון בה הייתי עטוף, כך שלמרבה אכזבתי, לא נרטבתי כלל. מן הצד החיובי, שיבחתי את עצמי על עבודת האיטום המקצועית.

חזרנו לשיגרה לאחר מספר דקות. אנשים חיבקו את האספרסו שלהם והזילו דמעות שמחה. בסושייה הסמוכה ליטפו אנשים חתיכות טונה אדומה וסשימי סלמון.
הזמנו חשבון. ערן היה קצת לחוץ על האישה והילדות ואני כבר השתנתי פעמיים בתוך הניילון והתחיל להיות לי לא נעים.
"ואני רוצה את השקל של האבטחה בחזרה" אמרתי למלצרית.

לקח לי כעשרים דקות לזחול את הדרך במעלה שלוש הקומות לדירתי. גופי היה על סף נימוק מתקדם.
לאחר שנחלצתי מכל שכבות ההגנה, הכנתי לי אספרסו קצר במכונה הביתית. היא עשתה קצת בעיות כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מריחה שבגדתי בה עם אספרסו חיצוני אבל לבסוף התיישבתי בנחת על הספה עם כוס אספרסו איכותית.
הדלקתי את הטלויזיה. להפתעתי שידר הכתב בשידור חי מבית הקפה בו היינו.
הוא ראיין בחורה שייבבה בהיסטריה. "הוא הגיע בהפתעה, פתח את מכונת הכביסה בה היתה כביסתי ונכנס פנימה. אני לא בטוחה מה זה היה. הוא היה עטוף בניילון, קונדום ומסיכת אב"כ".
"מה זה היה בדיוק?" שאל הכתב ההמום, "חייזר? בן אדם?".
"אני לא בטוחה" יבבה הבחורה, "אבל בהחלט נראה שהוא היה זקוק למקלחת".
מכיוון שפשטתי כבר את בגדי החג הרגשתי רענן מתמיד. בכל מקרה הייתי אמור להתארח בבר מצווה כעבור שלושה ימים וחשבתי שמקלחת כרגע תהווה כפילות מיותרת.
אזעקה נוספת נשמעה לפתע. הרמתי את מכונת האספרסו וטסתי למטה לעבר המקלט. חדר המדרגות היה מלא בשכנים מבוהלים אוחזים בידיהם את מכונות האספרסו שלהם.
"שמישהו יביא קפסולות" צעקתי בהיסטריה, "וחלב למי שירצה מקיאטו".
בלובי פגשתי את ורה הגימלאית. היא ישבה ליד העציצים המנותצים ומיררה בבכי. עזרתי לה לקום בעדינות וחיבקתי אותה. עמדנו מחובקים כשתיים שלוש דקות, ורה, מכונת האספרסו ואני.
"איך היא?" שאלה ורה בדאגה, מלטפת את דופן המכונה ברכות.
"קצת בלחץ אבל בסדר" אמרתי. התנתקנו זה מזו. מתוך הרגל של עצלנים הנחתי שורה אוחזת את המכונה. מתוך הרגל של חולי פרקינסון שמטה ורה את המכונה מידה. זו התנפצה לרסיסים שהתערבבו להם עם רסיסי העציצים המנותצים.
"לאאאא" צרחתי באימה, נופל על ברכי.

בטלויזיה שידרו את החגיגות מעזה. "לפחות מכונת אספרסו אחת נפגעה" אמר מגיש החדשות בערוץ עשר, "ויש ידיעה, לא מאושרת עדיין, שבעת האנדרלמוסיה שהתחוללה במסעדת 'אבו סושי', נשמט 'ניגירי סושי' אחד על הרצפה.
עוד באתו ערב התכנסה התשיעייה והחליטה פה אחד על כניסה קרקעית לרצועה.
"המטרות הפעם הן כל החומוסיות, הפלאפליות והפוליות ברצועה" אמר ראש הממשלה.
"מה עם הסחוג?" שאל ליברמן.
"הסחוג לא מעורב" ענה ראש הממשלה, "ותיזהרו גם עם הטחינה" פנה לעבר שר הביטחון.