בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

רוחות המלחמה שכחו ורוחות החורף נזכרו להגיע, אם כי מעט באיחור.
שלווה ירדה על העיר. זה הזמן לסכם בנחת, בראייה מפוכחת וברצינות את מה שעברנו, לוחמיה האמיצים של תל אביב.

קודם כל הפנטזיה המינית, שאני סוחב כגיבנת על גבי כבר שנים רבות קרובה להגשמה מאי פעם!
והיא כמובן, הפתעה - לשכב עם שתי נשים.
אז במלחמה שכבתי עם אחת, והנה, עוד אחת ואני מגשים את הפנטזיה.
בכלל, אני לא אוהב אורגיות. די להתמודד עם שגעונותיה של אישה אחת ("למה לא התקלחת?", "זה לא אותם תחתונים מאתמול?"), אז כמה כאלה במקביל? שלא לדבר על הפיזור: זו לחולון, זו לבת ים, זו לראשון.
בילדות הכל היה יותר פשוט. גיליון של "לאשה", אשה חשופת חזה בעמודים האחוריים, קרם ידיים, חמש דקות, ויאללה, אפשר לרדת לשחק כדורגל עם החברה. נכון שמתוקף תפקידי כשוער, נטה הכדור להחליק מיידי בנסיבות אלה אבל החברה, שידיהם היו חלקלקות לא פחות משלי, ידעו לפרגן ולהעלים עין. אני חושב שבימים אלה גם הוטמע המושג "יד רכה לטווח בינוני" בענף הכדורסל. בכל זאת, לך תזרוק מהשלוש כשאתה בקושי מצליח להחזיק את הכדור.
"איזה ידיים רכות" היו מפרגנים לי לוחצי ידיים בימים ההם, "כמו של אשה. במה אתה משתמש?".
"לאשה" הייתי עונה.
אבל, כמו כל חלקה טובה, קודם אנחנו גמרנו על "לאשה" ואז באו הפמיניסטיות וגמרו לנו על "לאשה".

במלחמה הכרתי אשה.
היה זה באחת האזעקות, כשרצנו כולנו לחדר המדרגות, על פי הנחיית פיקוד העורף.
"נו, איך את מחזיקה ממ"ד?" שלפתי משחק מילים משעשע שהגיתי ביומה השני של המלחמה.
דבר אחד הוביל למישנהו ובאותו ערב, שישי במקרה, מצאתי עצמי אצל הורי בארוחת ערב בלווית הבחורה.
אמא שלי גאונה. שנים מקשקשים כאן על התפלת מים. אמא שלי כבר מזמן, עוד לפני שהכירו כאן את המושג, מתפילה מזון. אחרי שהוא עובר במיכשור שלה הוא תפל כמו חתיכת קלקר ביום רע (צוחקים, אמא, צוחקים).
לבחורה זה לא הפריע. היא טחנה כאילו לא אכלה יומיים.
כל בני המשפחה נעצו בה עיניים בתדהמה.
"מצטערת, לא אכלתי יומיים" היא אמרה כשהבחינה במבטי הסובבים, "פחדתי לצאת בגלל הטילים".
"היית יכולה לבוא אלי" אמרתי, "הייתי מאכיל אותך" (לא, זה לא מה שאתם חושבים, יש לי תפוחים).
היא רכנה אלי "אל תדאג, אני לא מתכוונת להשמין, כשאגיע הביתה אדחוף אצבע".
"סבבה" לחשתי חזרה, "אשמח להצטרף, אבל מה זה קשור למזון?".
כשהגענו חזרה לתל אביב הסתבר שהבחורה בסה"כ רצתה לאכול.
"מצטערת" אמרה, "הידיים שלך רכות מדי, אני אוהבת עובדי אדמה".

מתוסכל, התקשרתי לחבר, להזמינו אלי.
"מצטער, אני מטייל עם הכלב" אמר, "הוא מתרוצץ בגינה, ואני יושב על הספסל ומגדל כרס. אם אבוא אליך אסתכן בתנועות מיותרות וכל העבודה הזו תרד לטימיון".
לא נותרה לי ברירה. התמקמתי על הספה והדלקתי את הטלויזיה.
תפסתי את החדשות רגע לפני סיום. הסתבר שבבאר שבע מת בן אדם כתוצאה מעישון. האזעקה תפסה אותו מעשן בשולחן חוץ בבית קפה והבחור, שבדיוק הדליק את הסיגריה קצת התקמצן לכבותה, נשאר לשבת, ונפל עליו טיל. עוד דווח שבאיראן עובדים על פיתוח טיל שיירט את הטילים שמשגרת כיפת ברזל. אל דאגה, ברפא"ל כבר עובדים על מערכת שתיירט את הטיל הזה.
"לילה שקט מירושלים" איחל המגיש לסיום, על רקע תמונות נפילת טילים בגוש עציון, "אחרינו, דיון בין הרב בריח לרב הצבאי 'מה הציל את עם ישראל, כיפה סרוגה או כיפת ברזל?'".

לא נותר לי דבר. דחקו אותי לפינה. שלפתי את קרם הידיים ואיתרתי גיליון ישן של לאשה ששרד את נזקי הזמן. כן, אני יודע, זה קצת מטופש בעידן האינטרנט, אבל לפעמים אני מתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה.
בעודי עושה הכנות אחרונות, נשמעה דפיקה בדלת. בפתח ניצבה השכנה.
"חשבתי אולי בכל זאת אקפוץ לקינוח" אמרה בחיוך.
הזמנתי אותה פנימה.
"יש טרימיסו, טראפלס שוקולד עם נבטי חמניות וטריפל דאבל של פירות יער וקציפת אוכמניות ברוטב שוקולד לבן" שיקרתי ללא בושה.
"דווקא חשבתי על משהו אחר" אמרה הנערה, ניגשה אלי וכרכה ידיה סביב צווארי.
"כוס אמק" חשבתי לעצמי, "למה תמיד מפריעים לי בזמן האוננות".

במהלך הלילה שיגרתי מספר טילי פאג'ר, סקאדים ורקטות למקומות אסטרטגיים. הבחורה גילתה כושר עמידה גבוה מה שאילץ אותי לעבור לפעילות קרקעית ולחדור למעמקי הקסבה, על אף הסיכונים הכרוכים בכך.
חוץ מזה גם הזדיינו.
"תשכבי אתי גם בעיתות שלום?" שאלתי מאוחר יותר, כשנפרדנו על סף דלתי.
"שלום" אמרה הבחורה.

השתרעתי על הספה והדלקתי את הטלויזיה. במבזק חדשות מיוחד דיווחו על הפסקת האש. "הנה הולכים חיי המין שלי" חשבתי לעצמי.
במבזק גם ציינו במספר מילים שרוסיה חידשה את ההפגזות על צ'צ'ניה. תמונות מזעזעות של נשים מפוחדות ברחובות גרוזני נראו על המרקע.
רכשתי כרטיס טיסה למחר, בדקה התשעים.
"בעולם המסריח שבו אני חיים מלחמה יכולה להסתיים מהיום למחר ללא התראה מוקדמת" חשבתי.