נכנסתי לפארק ההוא. השמש המלטפת החזירה אותי אחורה.
לתקופה פשוטה יותר.
אחד הספסלים השבורים כמו קרא לי להתיישב עליו. אז התיישבתי.
הציפורים שרו שירים עליזים בניגוד מוחלט לקרירות של סוף הקיץ. כאילו רק אתמול הילד דחף אותי מהמגלשה וסיפר לי שהוא מוכרח להציל אותי לפני שהקוסם המרושע יעלה אותי לארמון האש שלו.
שעת אחר הצהריים. ולמרות זאת, אני לבד.
אני נוגעת בעדינות בצלקת ההיא בצוואר. הדם הנוטף השאיר חותם של חמימות לא מוסברת.
לפחות הלהב הקר כבר לא שם.
נשימה עמוקה, לפני שהכל נגמר.
הנדנדה עפה ברוח, כאילו נשמה של ילד באה לשחק.
צחוק מתנגן בין צמרותהעצים. צחוק מתוק, טהור, אמיתי.
למה מסבירים לילדים בגן שהציור שלהם הוא קישקוש ממש יפה, כשהם בכלל לא רואים שזה עץ ובית וילדה שמשחקת עם כלב?
עכשיו אני מרימה את ידי ונשענת על עץ, צורחת שהקוסם הרשע כפת אותי בכוח, ואני צריכה אביר שיבוא לעזרתי.
דפיקות הלב אטיות. מבטי נופל על עלה נושר. ויחד איתו, אני פוגשת באדמה הקרה.
נשימה עמוקה, לפני שהכל נגמר.
מה שאף אחד לא מבין זה שזה לא היה באשמתו. מעולם זאת לא הייתה אשמתו.
תבינו, הייתה לו ילדות קשה. ואני שחכתי לספר לו שאני יוצאת לזרוק את הזבל.
הריח החזק של ערק מעביר בי צמרמורת. מצד אחד זה מחזיר אותי לילדות יפה. מצד שני- זה מחזיר אותי לילדות המכוערת.
כאב בטן היה זמן החלמה, אהבה. ומיד אחר כך- שכחה.
תבינו, גם לו הייתה ילדות קשה.
נשימה עמוקה לפני שהכל נגמר.
העפעפיים מאיימות להסגר. עיניים כבדות מהחיים.
הדמעות כבר יבשו. הפצע הגליד. הערק נגמר.
האחד שהרים את ידו נטל את חייו בכפו.
האחר, לא רואה אור יום, ולא ראה כזה כבר שנים.
הכדורים כבר מתחילים לעשות את העבודה. רק עוד דקה.
נשימה עמוקה אחרונה.
הכל נגמר.
-
קטע שכתבתי לא מזמן על התעללות בנשים. זה איכשהו קשור בכולנו, גם אם לא ישירות. הרגשתי שאני צריכה לפרסמו שוב, חלק בגלל שאני לא הולכת לעדכן בזמן הקרוב - בקומונה...
שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתנחלת