כאב התודעה

מלא זמן לא כתבתי כאן ולא עידכנתי. פשוט לא הייתי צריך את זה. אני חושב שיותר מדי בניתי על זה שאני אחווה איזה שיפור

מחוויות הכתיבה ולהביע את עצמי ולשקוע במחשבות. אני כבר חצי שנה לא בטיפול פסיכולוגי, אני שנה ב' לתואר  והייתי חודש בתאילנד בקיץ.

ומה שרציתי להגיד שטיפול נפשי אצל פסיכולוג הוא באמת מאד מוגבל, הטיפול עזר לי להיות יותר מודע לעצמי, אבל זה לא פתר כלום.

בשלב מסויים הפסיכולוגית באה באיזה יציאה שההורים נטשו אותי כי בכיתה ז' למדתי בפנימיה, ואז הבנתי שהיא בונה לעצמה סיפורים בראש וממנה לא תבוא הישועה.

אז מה שהוציא אותי מהחרדה והדיכאון זה להיות קצת בתאילנד, לחוות חיים, לזיין, לתקשר עם אנשים. כי למען האמת חוויית החיים שלי בישראל הייתה מאד דלה, ויותר מדי הייתי ביקורתי כלפי עצמי,"למה אין לי חברה?","למה אני לא מתחבר לאנשים?". ואז כשיצאתי וראיתי עולם וקיבלתי בחצי שעה יותר התאמות בטינדר ממה שהייתי מקבל בישראל במשך כמה שנים, אז הבנתי שהבעיה לא בי, אני נראה לא רע, האופי שלי נעים ואני אינטיליגנט.

פשוט גדלתי בפריפריה והייתי כל הזמן צריך להתמודד עם דלות תרבותית וחווייתית בחיים.

כבר לא דחוף לי חברה, אני רואה שהבחורות בארץ מאד מרוכזות בעצמן והגברים שנמצאים איתן במערכת יחסים מתמודדים עם הרבה חרא וקפריזות מיותרות. או שאלה שלא נמצאות במערכת יחסים מבזבזות את הזמן במשך כל שנות העשרים ועושות לגברים את המוות, ואז בגיל 27 נזכרות שהן לא פוריות לעד, ומתחתנות עם מישהו בלחץ. אני הבנתי שכל זה לא בשבילי, אני לא אצטרף לפסטיבל האומללות הזה. מספיק לראות איזה אומללים הגברים במופעי סטנד ישראלים או כמו הנשואים בסדרה רמזור. גברים שמתמודדים עם נשים ישראליות שמתנהגות בצורה בהמית וקפריזיונרית, באות בדרישות מוגזמות לבעלים שלהם ומסרסות אותם בכל הזדמנות. "מירי!") אני לא אצטרך להכנס לחובות בשביל לממן חתונה יוקרתית עם מוזיקה מזרחית של ערסים ולהזמין אנשים שאני לא אוהב רק כדי לכסות את כל זה. לחשוב על להכנס לבור כזה מעיק.

אז ממצב שבו הייתי מנסה להבין מה לא בסדר בי ולנסות שיקבלו אותי אני מבין שאני בסדר, פשוט האנשים והתרבות פה לא מתחברים אלי.

הכל פוזה וימורנות, כולם דעתנים כאלה ומתוחים, מתנהגים כמו שסדרות הטלויזיה לימדו אותן שראוי להתנהג.

אחרי התואר אני רוצה למצוא עבודה מהבית (אם זה יתאפשר), ואז לעבור לאיזו מדינה במזרח אסיה שעלויות המחיה שם בריצפה.

ואז לחיות חיים נוחים בלי חרדות, בלי משחקי מוחות, בלי פוזות של אנשים. לאכול, לעסוק בספורט, טיולים ולזיין.

למען האמת איבדתי תקווה לעולם המערבי, הנשים פה כל כך שטופות מוח לגבי קונספטים כמו פמינזם שרחוקים בכלל מטבע האדם.

שפשוט באלי לעבור לאסיה שאנשים שם מחוברים יותר לטבע ומודעים לזה שהם בעלי חיים עם צרכים, וצרכים מיניים בפרט.

החיים קצרים ואני רוצה להעביר אותם בשמחה וסיפוק, אז לא באמת אכפת לי אם מה שכתבתי פה פגע במישהו. לא התכוונתי לפגוע, אבל אני לא מתנצל על מה שאני...