אני לבד. כל העולם מתרסק מסביבי ואני צונחת איתו למטה לתהום לביוב לחושך
אני לבד. ואתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה רע זה מרגיש
כשאתם חברים של כולם כשאתם מטפלים בבעיות של כולם כשכולם מתים עליכם
כשאתם מעמידים פנים שהכל בסדר
אבל אם אין את המישהו הקרוב הזה את החברה הכי טובה לשפוך בפניה הכל כשלא סומכים על אף אחד כשפוחדים שלא יבינו
שומרים הכל בבטן.
ובימים האחרונים התחלתי לעשות סולם סולם של מ-1 עד 100. רגעים רעים בימים האלה, עוד כמה אחוזים ישארו עד שאתפוצץ
היום בערב המספר עמד על 99.4
עכשיו אני ב65
אבל זה לא אומר שהכל בסדר.
ממש לא.
זה רק אומר שאני לא יכולה לבכות מול החניכים אני לא יכולה לבכות
גם לא מול המדריכים האחרים בבצפר אני לא יכולה לבכות בבית אני לא יכולה לבכות כי אפילו כשחשבתי שמצאתי מקום מפלט אני סתם מלכלכת את הסדין במסקרה
אז באתי לפה, המקום היחידי שאני סומכת עליו כנראה
כי לא היה לי חבר כבר שנתיים וכל הבנים שאני מכירה הם חארות, אין לי חברה הכי טובה, אני לא יודעת לרקוד במסיבות, יש לי חצ'קון בגודל כדור הארץ על הפרצוף, השמנתי 2.5 קילו , והיום הולדת שלי בשבוע הבא ואין לי תכניות, אני לא יודעת אם מישהו יבוא בכלל, אם למישהו יהיה אכפת
אין לי כשרונות ואין לי תחביבים וגרוע מכל, אני מאבדת את עצמי
כמו שאמרתי, העולם שלי מתרסק, ואני צונחת איתו למטה.
אתם יודעים, אולי זה ההורמונים מדברים בשמי, שמעתי שבגיל ההתבגרות כולם סתם אובדניים מכפת לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
