Let the picture speak for it self

אוקי אז נכון שחיכיתי שבחור חדש יגיע, rock my world ובלה בלה בלה?
אז הוא מצחיק, והוא גבוה, והוא דיי בלונדיני ודיי עם עיניים כחולות, שכבה מעליי,לא הכרתי אותו לפני והוא ממש מנסה לעשות מהלכים

למה אני לא בקטע?
אחותי הקטנה אומרת שאני פרפקציוניסטית, על הרבה דברים,
במבחנים אני חייבת להשתמש במרקרים מסויימים שלי, ושכל העטים והדברים הנלויים(מחק, סרגל,עטים כחולים ושחורים, טיפקס וכו) יחכו מולי בסדר מסויים מאוד, ואני תמיד שואפת לשלמות, של הכל, אני חייבת שהדברים יסתדרו במוח שלי בדרך שאני רוצה, בדרך מאוד מסוימת ואני עקשנית כמו חמור כשהם לא..

מצד שני אני חושבת שאני בררנית, על הרבה דברים,

אני מאוד בררנית באוכל שלי, בנעליים שלי במיוחד כשלוקח לי שנה עד שאני מחליטה על זוג נעליים, אני לא הולכת למינימרקטים כי אני חייבת שכל האפשרויות יהיו מולי ולכן ללכת לסופר מרקט זה כמו טיול בלונה פארק בשבילי, אני ממש לא החלטתי באיזה מקצוע אני רוצה לעסוק מהסיבה הפשוטה שאני לא מכירה את כל המקצועות עדיין ואין לי את המבחר לבחור מתוכו,

אבל במיוחד אני בררנית בקשר לבנים..

אני כבר לא חושבת שזה מקרי שבשנתיים האחרונות מאז שהיה לי את החבר האחרון והרציני שלי, לא מצאתי מישהו אחר, כי היו הצעות, הצעות שהרבה אחרות היו כנראה קופצות עליהם, אבל אני לא יכולתי, תמיד היה משהו שעצר אותי, משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע..

אולי אני סתם מצפה לגבר האידיאלי, איזה דרק שפרד או מארק סלואן חלומי (תתחילו לראות האנטומיה כבר), גם לאיזה גרייס טופר אני ממש לא אתנגד,  אבל גברים כאלה לא קיימים, בשום מקום ובטח שלא באזור שלי..

אז מה לעשות? להסתפק במה שיש?
כי כשבכל זאת מרקר נאבד ממש לפני המבחן, וכשהדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה,וכשאני חייבת לעשות קניות במינימרקט, ואין את העבודה האידיאלית, מה עושים?
מסתפקים, מפסיקים לשניה אחת להיות הבררנים והפרפקציוניסטים עם המוח העקשן והמקובע ומתפשרים..

ואיכשהו זה תמיד קורה, הם מתחילים לדבר איתי, אני מגיבה, מתחילים לפתח קשר, באמצע אני נלחצת,לא רוצה את זה, ,מתעלמת, והקשר מתנתק
לעזאזל, למה אני כזאת כלבה? 

וכל פעם שבחור חדש מגיע, אני מופתעת מחדש, למה אותי? יש כל כך הרבה יותר יפות בשכבה, למה לא אותן?
ועכשיו אני מבינה,

זה הכל עניין של התפשרות, לא ככה?

with elegance