הפוסט הזה מופנה לבלוג הזה שם התפרסם לאחרונה פוסט על ילדי הסנטר כמו האימואים והפריקים שבאים לבלות שם, ועל החוויות שעוברים שם כל פעם.
עכשיו, לדעתי הפוסט שלו היה כתוב בצורה מעולה קודם כל,
שנית כל, אני מבינה את המקום שהילדים האלה באים ממנו, הצורך להיות שונים, הצורך להיות מיוחדים, או אפילו סתם הצורך להיות חלק ממשהו שהוא קצת לא רגיל ושונה מהחברה שלנו.
מצד אחד, כולם "שונאים" סטיגמות ושמתייגים אותם ועושים הכללות למיניהם, אבל מצד שני, כל הקבוצות האלה בעצם מתייגות את עצמן לסטיגמות האלו ומרחיקות את עצמן מהחברה לדעתי.
זה כמו לפתוח קהילה עם תנאי קבלה, כי בן אדם רגיל שרוצה לבלות עם אותם האנשים יכול בכיף לעשות זאת, אבל הוא לא ייחשב ל"פריק" או "אימו"... כי הוא לא לובש את הבגדים הנכונים או כי אין לו את הפוני הנכון או את השנאה לקבוצות אחרות (כמו ערסים ופרחות שזו עוד קבוצה שונה לגמרי אבל הם לפחות לא יוצרים קבוצה מסויימת או מתגאים בשם שנוצר להם) ושוב, אני בטוחה שאתם חושבים שאני מכלילה ומשליכה סטיגמות לכל עבר בפוסט הזה, אבל זה ממש לא נכון, הקבוצות עושות את זה לעצמן..
זה מה שנראה לי מאז ומתמיד לא בסדר..
הרחקה עצמית מהחברה זה פשוט לא נראה לי דבר נכון לעשות. וכל הקבוצות עושות את זה, זה ממש כמו קליקות בתיכון אמריקאי (והדבר הזה מתחיל להיכנס חזק גם בארץ לאחרונה) שיש את הקבוצה של האימואים והפריקים, הפרחות והערסים, החנונים, והרגילים שלא משתייכים לשום קבוצה כזאת וסתם מבלים.
למה ליצור קהילות וקליקות שונות? זה מבדל את האנשים ואולי גורם להרגשה של ביחד ושל שונות מסויימת ויחודיות להיות בקבוצות האלה, אבל לדעתי זה רק גורם להפך המוחלט.. מי אמר שאי אפשר להיות אינדיבידואלים, מיוחדים ושונים גם בלי להיות חלק מקבוצה "מיוחדת" ? מי אמר שזה חייב להיות ככה? וממתי לעזאזל "פריק" נחשב דבר טוב? Freak בתרגום חופשי לעברית זה שונה, מוזר, אאוטסיידר, דחוי מהחברה. ממתי זה הפך לדבר כיפי, נכון, ומיוחד ? ולמה אנשים שואפים להיות חלק מזה?
הלא כל אדם רוצה להיות מוגשם עצמית, מיוחד, ואהוב ?
בנוסף, יש כל כך הרבה אנשים שמשתייכים לקבוצות האלו ובגלל קודי הלבוש והתסרוקת עושים פוני שיכול להיות הדבר שהכי לא יתאים להם אבל הם אוהבים את התסרוקת עצמה וראו אותה על אנשים אחרים שזה מתאים להם אז עושים בכל זאת, או עושים פירסינג במקום שממש לא יהיה להם יפה אבל לאנשים אחרים כן, לדעתי פוני שמכסה את רוב הפנים זה מכער, זה יכול לגרום לפצעונים בגלל שהמקום לא נחשף לאוויר והשיער מפריש שומנים וגם זה המפתח לחוסר ביטחון, כיסוי הפנים, ואת זה ממש לא כדאי לעודד לדעתי.
ובואו נודה בזה, כשמתבגרים, כשהולכים לצבא, ואחר כך מפתחים קריירה ומגדלים משפחה, באמת אנשים ימשיכו להיות "פריקים" או "אימואים" ?
כמובן שלא, זה שטויות, אולי הם ימשיכו לאהוב את אותה המוזיקה ששמעו, ולהתחבר לסוג מסויים של אנשים, אבל הם לא יהיו חלק מקבוצה מסוימת, למה? כי כל אדם צריך להגשים את עצמו! כיחיד בפני עצמו ולא כחלק מהכלל של קבוצה מסוימת. וגם בחלק מסוים של החיים שמים לב שלשייך את עצמך לקבוצה עם קודים ברורים זה ילדותי ולא נכון.
למה אי אפשר להרכיב חברה מיוחדת ומגוונת, בלי סטיגמות ושמות לכל קבוצה ששומעת מוזיקה שונה, או אוהבת סגנונות לבוש אחרים?
לסיום, אני חושבת שכל אחד צריך לחיות את החיים שלו ולנסות להגשים את עצמו כיחיד, לאהוב מה שהוא רוצה, להתלבש איך שהוא רוצה ולהיות עם איזה חברים שהוא אוהב, אבל להיות חלק מקבוצה מוכללת עם סטיגמה שרובם גאים בה ופועלים לפיה זה לדעתי פשוט לא נכון ומה עם שאר החברה שרואים את עצמם כ-לא מוזמנים לקבוצות השונות ולמפגשים המיוחדים רק כי אין להם את האהבה לאותה מוזיקה או את הסטייל "הנכון"? הם לא יכולים להיות חברים של אותם אנשים רק כי הם לא נכנסים תחת הקטגוריה הנכונה?
שבת.. היום שאולי בחופש לא נראה משמעותי אבל בימי לימודים הוא היום היחידי בו תלמידים חרשנים יכולים לנוח ולהירגע.. אז כן, זה לא בוקר, וקמתי לפני חצי שעה, אבל זה עדיין יום שבת והאווירה שבאה עם ימי שבת היא פשוט מעולה לדעתי לעשות RESTART לעצמך, לשבת ולנוח עם ההורים ולראות סרטים שהקלטת כל השבוע ולראות אותם עכשיו כי בכל יום אחר אין זמן לשבת עם כוס של אייס קפה, בלי דאגה אחת בעולם, לפחות לא בנוגע להיום, יש כל כך הרבה זמן להיום לעשות מה שבראש שלי אני יכולה לשבת בשולחן בחוץ ולשמוע את הדיסק של רן דנקר באוזניות הענקיות שלי ששמורות לרגעים כאלה,ולשחק עם הכלבה והחתולים, או אפילו סתם לקרוא שם ספר, או שאני יכולה להתבטל בחדר, להוריד את הלק ולשים חדש מהקולקצייה שפתחתי לי שמה, לקרוא עיתון או סתם לראות טלוויזיה עם כל הכריות הענקיות והנוחות שיש לי על המיטה, אני יכולה לצאת להליכה (כדי לא לימוס אני אעשה את זה בערב) עם תותי כי מלא זמן לא הוצאנו אותה לטיול, או אפילו אני יכולה להישאר פה במחשב ולשחק בSIMS2 שלי, או להיות בישרא או בפייסבוק או ביוטיוב, ואחר כך גם אולי לשחק קצת Kingdom hearts בפלייסטיישן בסלון, אולי סוף סוף לסיים את המשחק הזה ולעבור לKingdom hearts 2, או לחטט בארונות משחקים ולמצוא עוד משחק פלייסטיישן אדיר לשחק בו.
יום שבת.. הרוגע שהוא מביא איתו
האפשרויות שהוא מביא איתו
ללא ספק היום האהוב עליי בשבוע.
ספרו לי מה היום האהוב שלכם בשבוע ומה אתם אוהבים בו
אז כנראה שכולכם שמעתם על המצב בדרום, עם הגראדים והפיגועים שקרו ב24 שעות האחרונות
כאחת שגרה בדרום, אני הראשונה שיכולה להבין את החששות הרבות מהמהלכים האלו אני בחיים לא אשכח שלפני בערך שלוש שנים היה את "עופרת יצוקה", שבמהלכה נורו מלא גראדים לישובי הדרום, זה היה חודש וחצי שלפחות פעם ביומיים אם לא יותר הייתה אזעקה, לפעמים בלילה, לפעמים בבוקר..כמובן שביטלו לנו את הלימודים, ומכבי והבצפר ניסו כמה שיותר להוציא אותנו לכיוון המרכז והצפון ולקחו אותנו כל יום למקום אחר עם כל החברים, זה היה החלק הכיפי בכל זה, זה היה בתחילת-אמצע שנת הלימודים שלי כזייניקית, וניסינו כולנו לא לקחת את זה כל כך קשה, אבל אפילו שהיה לנו כיף בכל המקומות שלקחו אותנו אליהם, לא יכולנו לשכוח את הפחד שלא יהיה לנו בית לחזור אליו, או אם חבר ייפצע, או ההורים..
האזעקה הראשונה הייתה..מפתיעה
היינו בבצפר, יומיים אחרי חופשת חנוכה, ויום אחרי שאני ולהקת הריקודים (עם כל החברות שלי מהשכבה בערך ) חזרנו מטיול לאילת של שלושה ימים. היה לי שיעור מו"ט (מדע וטכנולוגיה) והיינו במעבדות שהיו בקומה העליונה של התיכון, בערך קומה חמישית, ואני וחברה שלי ישבנו ליד החלון והמורה בדיוק השוותה אתהחלקיקיםלגראד ובשנייה הזאת התחילה האזעקה(אירוני!) שכל כך הזהירו אותנו ממנה, עולה ויורדת , עכשיו, כולם קפאו והסתכלו אחד על השני, המורה אפילו לא זזה, ופתאום כולם בבת אחת רצו לשולחן הכי רחוק ונכנסו מתחתיו, עכשיו, תתארו לכם, בערך 36 ילדים רצים לשולחן אחד, מנסים להיכנס מתחתיו כשברקע האזעקה עדיין עולה ויורדת, זה היה פשוט קורע מצחוק, כולם, אבל כולם התחילו לצחוק ואז המורה התחילה לומר לכולם לרוץ למטה למקלט, התכוונתי לצאת אבל נזכרתי ששכחתי את הפלאפון שלי על השולחן אז רצתי לקחת אותו כדי שיהיה לי איך להתקשר לאמא שלי(דיי אמיץ לרוץ לשולחן ליד החלון שנמצא בקצה השני של החדר כשהאזעקה עדיין ברקע) ורצנו כולנו למטה. למטה היה פשוט היסטרי, הכניסו את כולנו למקלט שהיה גם חדר התיאטרון, וזה היה נורא לראות את כולם בוכים בהיסטריה שמה, היו שמועות ששמעו בומים, ילדים התקשרו להורים שלהם בבכי וצרחו בעוד שההורים שלהם מנסים להרגיע אותם, אחר כך גם הייתה שמועה שהגראד נפל ליד הבית שלי[!] ואז אני בעצמי נכנסתי לפאניקה ובסוף שחררו את כולנו לבתים
שאני לא אדבר על הפעם שזה באמת נפל בתחומי המושבה שלי.. בבית של ידיד שלי, שבר להם ולשכנים ברחוב את כל הבית, והרג את הכלבה שהייתה בחוץ, עד היום יש חורים על החומות ברחוב, על עמודי החשמל
ועכשיו, לשמוע את זה שוב..באותה קונוטציה, לדעת שבאותה מידה שזה נחת בשטחים פתוחים צמודים למושבה שלי , כך זה גם היה יכול ליפול לי על הבית, רק היום כבר היו 4 אזעקות, ונמאס לי מהמצב הזה, באמת שנמאס לי לדעתי אף אחד לא צריך לגדול עם הפחד הזה, אני לא יכולה אפילו לדמיין איך ילדי שדרות ועוטף עזה חיים עם המצב הזה, שמה היה הרבה הרבה הרבה יותר אזעקות ויותר נפילות של גראדים.
ושלא נשכח המון כבוד לחיילים הגיבורים שלנו, שעומדים בחזית מול המחבלים, ומגינים לנו על המדינה. אח שלי כנראה יורד לעזה עוד כמה ימים למבצע שם..מלחיץ
אז באמת אני מקווה שהמצב לא יחמיר, שלא יישלחו עוד גראדים ושיתפסו את כל המחבלים ממצריים, ושנוכל לנצל את השבועיים האחרונים של החופש כראוי
אני מרגישה פתאום כל כך טוב, התחלתי לראות משהו שלא ראיתי פעם
למה לא החשבתי אותו אף פעם כאופציה?
הוא בשכבה שלי, נראה טוב, גולש, חכם, הוא במכבי ויש לנו את אותם חברים
אז איך זה שרק עכשיו אני שמה לב אליו יותר?
זה אמיתי? או שאני סתם נואשת?
לא התרגשתי ככה כבר הרבה זמן, התחלתי פתאום לחשוב על זה לפני כמה ימים,והיום היו שיחות אישיות במכבי שהרכזת שאלה כל אחד בנפרד מה הוא רוצה לעשות שנה הבאה בסניף (דרך אגב אני רוצה להיות מדריכת ג' או ה') ועמדנו ביחד בתור, והוא באמת הסתכל לי בעיניים ושאל בכנות "מה כדאי לי?" שנייה לפני שהוא נכנס, ואני רק זוכרת שחייכתי ומלמלתי לו איזה תשובה שאני ממש לא זוכרת
זאת רק אני שמתה כבר לחזור לשגרה של הבצפר? כן, עם כמה שזה קשה, מתיש, וגם מלחיץ לקראת בגרויות ומגמות וכל החרטה של התיכון, אני אוהבת את האווירה, אתה אף פעם לא לבד, תמיד עם חברים מסביבך כל היום, וזה מה שהופך את הבצפר לנסבל, לכיפי, לחוויה חברתית אפילו יותר מלימודית לדעתי. ואחר כך יש לך את הזמן שלך והחופש שלך מהצהריים והלאה, ובחופש התחלתי להתעורר בצהריים במילא
אז נכון, אני לא אוכל לצאת כל ערב עד 4 בבוקר עם חברות,
ונכון, שעות השינה שלי יקוצרו ל9 ומטה ואצטרך לקום כל בוקר ב6 וחצי ולהסתמך על הקפה שישאיר אותי עם העיניים פקוחות
ושלא נדבר על כל העבודות, שיעורי הבית , דפי הכנה, מבחנים, בגרויות, ועבודות כיתה למיניהם שכנראה יוציאו לי את השפיות מהנחיר
ואני יודעת שאחרי שבועיים ההתלהבות תרד ואני אשקע בשאלה המהותית "מה לעזאזל עבר לי בראש כשבאמת רציתי לחזור לחור הזה?!^%$"
אבל אז מה? אני מתה על ההרגשה הזאת
לקנות חולצות בצפר בצבעים יפים לקנות מחברות, תיק, וכלי כתיבה שייעלמו שלושה חודשים אחרי שאוציא את כל הכסף הטוב שלי עליהם
לתכנן מראש מה אני אלבש ליום הראשון, ולדעת לצפות ליום שיער רע דווקא ביום הזה, שלא אתאכזב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)
