מחשבותיו של אדם פיכח

בניגוד למה שהבטחתי כנראה שכן אכתוב על בעיות אישיות,
זאת כבר לא הבעיה לחשוף את הרגשות,
היא יודעת, אני יודע, כולם יודעים.

קוראים לה שירן,
מסתבר שכל מה שאי פעם הרגשתי לאחרות היה מכוון אליה,
פשוט התכחשות והדחקה לשמה,
כל בחורה שאהבתי כביכול,
זאת היתה הדרך של התת מודע שלי להדחיק אותה.

בשבילי היא מלאך,
היא חושבת שהיא לא,
אני בטוח שכן.
אנחנו מכירים כמעט 7 שנים,
אנחנו חברים טובים,
היא רוצה יותר, אני רוצה יותר,
אבל לה יש את הבעיות שלה,
דברים יותר מדי אישיים בשביל לחשוף פה.

היא מפחדת לפגוע בי,
זה מה שפוגע בי,
אני מרגיש חצי מעצמי בלעדיה,
אני מאוהב בה.

ברגעים שבהם אני כותב את זה העיניים שלי רטובות,
בכיתי, אני בוכה, כנראה שאמשיך לבכות.

אני פשוט רוצה למות,
אני רוצה שמישהו יעצור את העולם אני רוצה לרדת.

אני רוצה לשבור משהו, להרוס משהו, להרוג משהו.

לפרוק את כל האגרסיות שלי,
את כל הרגשות שלי שלא באו לידי ביטוי,
לשתות עד עילפון, ליפול ולהתרסק פיזית כמו שאני מרוסק נפשית.

אוף פשוט אוף, החיים מסריחים,
אני הולך לבדוק מה כמות האלכוהול הקיימת במקרר,
ניפגש על האספלט מרוחים.

ליל ה21/12/12 - סוף העולם בשבילי,

היום אין אופטימיות מיותרת, הבחור ההוא.

(אני רוצה לציין שהפוסט נכתב ב5 בבוקר 22/12/12 ונשמר על מכשיר הפלאפון שלי עד המחשב)