אני מוקפת באהבה
אני מוקפת בדברים טובים
וכלום לא נכנס פנימה
בפנים חושך
לא משנה כמה יפה הדירה
כמה חמודים החתולים
כמה מתוקות הכלבות
כמה אהבה הרגשתי
הדכאון תופס אותי ואני שלו
הטריגרים תופסים אותי ואין אותי יותר
לחיות עם cptsd זה ללכת בשדה מוקשים
ואין מפה
לדרוך על מוקש להתפוצץ
לפעמים כל יום רק קצת
לפעמים זה מוקש שלוקח יום שלם להתאושש ממנו, או חצי יום
יומיים
שבוע
אוספת חתיכות
מרכיבה בחזרה למשהו שנראה כמו בן אדם
מסמנת במפת החיים שלי עוד מוקש וממשיכה ללכת
עד המוקש הבא
ואני בזה לבד
אחרים לא צריכים מפה
אין להם מוקשים
כשהם נתקלים בקושי זה משהו חדש ורענן
על פני השטח
פנים אל פנים
ככה פשוט
זה לא משהו רדום שמתחבא מתחת לאדמה ומחכה
ומה שהורג אותי
הורג
זה שאם שומעים את המשפט ״אני ואבא לא מדברים״
אז חושבים שאני מרדנית
שאולי אני צריכה עוד ללמוד
שזה יעבור לי כשאני אגדל
ומוטב שזה יעבור לי מהר, כי הוא לא יחיה לנצח
אנשים מחוץ לתא המשפחתי היוו לי טראומה שניה
כי לא רק ששמעתי כל היום בבית ״את אפס שרמןוטה ושלא שווה כלום״
כי כשיצאתי מהבית
לבית ספר, לתיכון
כולם גרמו לי להרגיש שזה נכון
אף פעם לא ראיתי את זה כמו שזה
וזה עצוב לראות את זה כמו שזה:
ילדה שמגיעה עם אותם בגדים שבוע לבית ספר
מי ירצה לשבת ליד כזה דבר? איכס
פוני גזור מידי הרופא של אבא שלי שהלך נהדר עם השיניים עקומות
שנשארו עקומות הרבה יותר מדי שנים
לצערי היה אפשר לתקן את השיניים אבל לא את הפרצוף
ואגב זה
ילדה שמוצצת אצבע עד גיל 8 ולא מצליחה להרדם אלמלא
זה ילדה בחרדה גדולה מאוד
ואף אחד לא פאקינג ראה
הורים רופאים ילדה לבנה אז זה בטח לא יכול להיות
אני כותבת ובוכה וצוחקת באותו זמן
לצחוק ולבכות באותו זמן תמיד גורם לי להרגיש מאוד משוגעת
אבל זה כי אין לי עוד מה לעשות
גם איך אפשר לא להשתגע מזה?
וגם אחר כך
בדייסה המגעילה שקוראים לה לימודים-צבא כעתודאית
שהאמת לאמיתה - אבא בישל לי ונאלצתי לאכול
ואני נאלצת לשלם את המחיר עד היום
כולם גרמו לי להרגיש שזה נכון
או ניסו
ניסו ניסו עם כל מה שהם יכלו לגרום לי להרגיש אשמה
אני לא אשמה
כלכך רציתי להצליח בצבא
ראיתי במסגרת הזו משפחה מאמצת
שברתי לעצמי את הידיים והרגליים בשביל לנסות להכנס לשבלונה הזו
להיות שייכת = להיות מצליחה
התגאתי בדרגות השטוחות על הכתף כמו ילדה שחובשת לראשה כתר-קרטון מבורגר-קינג
האמת היא שהגיע לי להיות שייכת מהיום הראשון, למשפחה שלי
ואם זה היה קורה לא הייתי כל כך מנסה להשתייך לכל בור חרא שנקרה בדרכי
האנשים שאליהם כלכך רציתי להתשייך הם אנשים לא טובים,
אם דווקא בגלל מה שעברתי פסלו אותי
אני מרגישה כמו ״קורניליה״ מהשיר של יונה וולך
בעיניי הם גם אנשים לא שמחים באמת, באיזה מקום
נכון הם לא אובדניים כמוני וכנראה מעולם לא היו בדכאון
אבל הם גם לא נראים באמת שמחים
הם נראים מתפשרים
הם עושים ״כי צריך״
והם מעבירים ביקורת על זה שאני לא בקשר עם אבא שלי, כי להם אין אומץ להתנתק גם מדברים פחות גרועים
אני נולדתי לא טוב
לא טוב בכלל
לא ביקשתי את זה
לא רציתי את זה
זה לא הגיע לי
לא היתה לי הזדמנות
מגיעה לי אחת
מעתיקה מדביקה לפה משהו מה14.5:
שמע ישראל
כואב לי כלכך
תוציא אותי מהגהנום ה זה
זה לא מגיע לי
ואם מגיע לי
תפרוס לי לתשלומים
כי זה לא אנושי
לעמוד בזה בבת אחת
הכל מתמוטט עליי
תעשו לי המתת חסד
אני מתה-חיה כבר מזמן
מאז שהידיים שלו היו עלי
הוא
הסוטה
הנלוז
הרשע
לא יכול לאהוב אותי כמו בת
אבל כן הצליח להעמיד את הזין
הוא שנא אותי על זה
הוא האשים אותי בזה
הוא העז לומר
שאני
התחלתי
איתו
הוא העז לומר
שהגידולים שמצאו לי במוח
מעוותים לי את הזכרונות
ועושים אותי נוירוטית
אני לא נוירוטית
ואם כן אז זו תגובה הגיונית למצב חולני
אני רואה צלול בפעם הראשונה מזה שנים
אני רואה
שאני נקיה כמו שלג
ושאבא שלי חתיכת טינופת סוטה חסר נשמה
צל של בן אדם
הוא לא בן אדם אפילו
אלוהים תקח אותי
תקח אותי מפה מהר
אני זוכרת
אני לא מאמינה שאי זוכרת
אני לא מאמינה למה שאני זוכרת
אני לא מאמינה למה שאני חושבת שטני זוכרת
אני לא זוכרת הכל
אני זוגרת רק חלקים
תחושה שנוגעים בי
להתעורר בלילה ולראות שהוא בדיוק יוצא מהחדר, אחרי שלכאורה רק הסתכל עלי ישנה ורק חיבק/נישק בתמימות
אני חייבת למות
אני מרגישה שמיציתי
אני לא יכולה
זה סימפטום שלמפוסט טראומה מורכבת
ובאופן כללי סימפטום של כל מי שעובר .ת גזלייטינג במשך שנים
להטיל ספק בזכרונוצ של עצמך
להטיל ספק במה שאני רואה
במה שאני מרגישה
ובין המציאות
אני חושבת שאני עכשיו בדה-פרסונליזציה
זה טוב לי להיות פה
אני שונאת הניתוקים שלי אבל אני מבינה עכשיו שהם פה בשבילי
הם פה להציל אותי מלהתאבד
כי זה מה שנשאר
המוח שלי לא יכול להשלים עם מה שהוא פצאום נזכר בו
איך אוכל לחיות את חיי כפי שחייתי
איך אוכל עוד לחיות
אבא שלי אונן עליי ונגע בין גיל 7 ל9
אולי
כני לא יודעת
אבל יש לי תחושה של חשש סביר
ודמעוצ שמתערבבות בנזלת וברוק
וכולי רועדת
התחלתי לכתוב יומנים כדי לא לשכוח
כי אני ידעתי ששכחתי משהו
משהו נורא
כני מרגישה שחרור מאוד גדול
זה מסביר את הדכאון הגדול והארוך הזה שהוא החיים שלי
אי אפשר לחיות עם בושה כזאת
עם סוד כלכך נורא
אני לא בטוחה עדיין
אני רוצה לשמור על ספק
בחזרה ל23.05
כתבתי את הקטע הזה לפני כמה ימים
לא שמרתי על ספק
הספק התמסמס
בא זכרון
ועוד אחד
זכרון של אמא רואה סימן על הזרוע שלי ואומרת בשקט ״אולי מישהו עושה לך בלילה דברים״ כשהמישהו היחיד שזה יכול להיות זה אבא
זה לא שהייתי בעוד איזה מסגרת
זה היה רק בית-ביתספר-בית-ביתספר כל פאקינג יום מחורבן
ואלו היינו רק שלושתינו
והיא לא עשתה עם זה כלום
רק רציתי למות רק רציתי להקבר אני ידעתי שזה קורה אני לא רציתי לדעת
הדחקתי את הזכרונות במאחורה של הראש עד שהם נהיו דו-מימד
מאוד קשה לי לשמור על רצון לחיות כי אין לי זכרונות טובים
אין לי בכלל בכלל זכרונות טובים
יש לי בושה וגועל נורא גדולים מעצמי
בעבר וגם בהווה
אז מה הטעם לחיות
אני כותבת כבר כמעט שעה
זה נראה כאילו אני כותבת בשביל מישהו שהוא לא אני
אני עורכת
מוחקת
מפרטת כדי שזה יהיה קריא
שיהיה הגיוני
בודקת שזה הגיוני
כי זה כן בשבילי
זה עדות
זה זכרון
זה אמת
אני חושבת שרק כי התקדמתי מספיק בטיפול הזכרון הזה על אבא שלי צף
וזה היה אחד הדברים הקשים שהייתי צריכה להתמודד איתם
אני עדיין מתמודדת
אני עדיין אוספת
מרכיבה לצורה שנראית כמו בן אדם
אני מרגישה הרבה פחות
אני רק רוצה להרגיש טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
