ביום, אני רואה עוד חמש כמוה לפחות.חולפות על פניי ברחוב בהליכה קלילה ולא מחייבת, מחייכות בחינניות באמצע שלוק הקפה-צהריים שלהן, עושות עיניים לבחור המקסים שמסתכל עליהן.
בלילה, אני רואה עוד כמה כמוה.
לובשות מחשוף עמוק אבל נראות מספיק חכמות, איתו או בלעדיו.
הן זזות לצלילי המוסיקה הסוחפת מזיזות את הכתפיים-חזה-מותניים-ירכיים בגל אחד ששב וחוזר, כמו אחוזות דיבוק.
זה יפייפה, זה תואם את המוסיקה. לרגע הן מושלמות והן יודעות את זה.
חלקן רק שותות את המשקה החריף הקלאסי שלהן ולא מרבות לדבר, אך הן קשובות ואף זורקות הערה שנונה כסכין ציידים, מידי פעם.
רובן ככולן מודעות לעצמן יתר על המידה. כל מילה שיוצאת מפיהן אפילו אם נראת כמילה אקראית, נורא מחושבת, מחושבת גם התגובה של הסובבים.
הבאלגן מתחיל כשהתגובה של הסובבים לא תואמת את התחזית, אז באות הצרות.
הן מתבלבלות מסמיקות ומחביאות את מבוכתן עמוק תחת הבטחון העצמי מופרז.
הן שולפות במהירות האור את הבדיחה הכי טובה שלהן או כל דבר אחר שיסיח את דעתינו ודעת הסובבים, והאנשים נופלים בפח.
נדהמים מדבריה, צוחקים ובעיקר שוכחים את השטות שקרתה דקה קודם לכן.
והכל היה הרבה יותר פשוט אם הן היו טיפשות.
הבחורה שהכרתי פעם הייתה רחוקה מלהיות טיפשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
