כבר חודש שעולות לי במעלה הגרון מילים, ואני משרבטת אותן בפנקס הדמיוניי שבראש שלי, ועד שאני מגיעה הבייתה אחרי עוד יום מעייף מחוסר מעש כל מה שאני רוצה הוא לשכב לישון.
וזה מה שקורה. וכך הלב שלי נעטף בעוד שכבה ועוד שכבה של מילים שנפלו חזרה במורד הגרון. ועכשיו קשה לי לנשום.
הלב פועם פעימות חלשות שמתחזקות רק מבכי.
שוב אני לבד בבית, ובאמת שאין לי כח לכל זה. נמאס לרדת למכולת, לספור שקלים, לתכנן את השבוע הבא, את הכביסות והכלים שנשאר לי לעשות, לחשוב על הכאבי רגליים שמפילים אותי.מחפשת אנשים שיחייכו אליי באוטובוסים, בתחנות, ברחוב, ברכבת.אובססיות קטנות ממשיכות לגדול ולהתפתח ומתחילות לחיות חיים עצמאיים אצלי בראש. מבט, נגיעה, מילה. ולהפך.
מדליקה סגרייה למרות השיעול והקשיי נשימה והכובד בלב. כי רק כשאני עטופה בעשן אני מרגישה יותר מוגנת, יותר בבית.
וכשהעשן מתפזר כבר לא אכפת לי שאני חשופה, ואני הולכת עם זה עד הסוף, מספרת לאנשים מדברת איתם, סופגת את אותן התגובות.
לפעמים סתם כדי לעשות "V" ולפעמים כי באמת זה עושה לי לחייך, חיוך אמיתי, ואפילו שאני יודעת שהמילים שלהם נאמרו לשווא, ואף אחד מהם לא מצפה שאני באמת העזר בו אי פעם או ארים טלפון בשעה קשה, זה נחמד לראות איך הם משתדלים, מאדימים נבוכים.
ואני, בשבילי זה רק עוד בן אדם שיודע, שכבר לא תיהיה מבוכה ראשונית כשנפתח בסמול טוק על החיים האישיים שלנו.
והוא, והיא, והיא והוא שהביאו לי אתמול חיבוק. והיו קצת נבוכים אבל אמיתיים. זה הרגעיים שבא לי שימשכו יותר משנייה או דקה.
זה הרגעיים שאחריהם אני לא רוצה לחזור לארבע הקירות.
או כשבשבת שעברה הוא קרא לי לים, סתם ככה בצהריי היום. ונסענו והרוח והשמש היכו בפניי ואני רציתי רק לנשום, ולהנות.
והייתה מוסיקה וגיטרה ועשן וגלים וקצת חול בשיער. ובלילה היה קר אז כולם התקבצו סביב המדורה המאולתרת בקומזיץ המאולתר.
ולא רציתי להתחיל עוד שבוע של קור ונסיעות ומשמעת. באמת שלא.
אבל הנה עבר השבוע, ואני לא מתתי.
הכביסת במכונה שמסיימת תיכף, הכלים מחכים לי בכיור, והארנק קורה לי שאספור את הכסף שנשאר בו ואתכנן את השבוע הבא.
ואיזו ברירה הם משאירים לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
