עבר מאז.

ושום שאלה, שום תהייה שהובאה בפניי.

רק אותם חיבוקים וחיוכים מאותו יום, מאותו רגע, נשארו בראשי.

העיניים שאמרו "יהיה טוב".

ובכל זאת אלוהים שולח אליי מלאכים, שיקיפו אותי, שאוכל להיות בודדה, אבודה ומבולבלת יחד איתם.

Главное, что я еще чую,
Главное, что я еще помню.
Жаль, что я совсем не рисую,
Мне бы хотелось,

Рисовать твои руки,
Читать твои мысли,
не думать о звуках,
Не помнить о числах.

Рассказать тебе много
Смешных и не очень.
Слишком долго сегодня,
Завтра будет короче.

ואף אחד לא שר בשבילי יותר.

הבאתי את על עצמי.

כל-כך.

אולי קשה לה לראות את הטוב שבהם בגלל שהיא רואה בכל אחד מהם קצת ממנו.

הלוואי ויכלתי לעזור לה.

הגלים הלבנים נשברים על הים השחור והקטיפתי,

וכל מה שעובר לי בראש זה איך ההרגשה לצעוד פנימה אל החמימות המזמינה של הים בתחילת חודש אוגוסט.

היופי של הלילה בהתגלמותו.

החיים האמיתיים נדחו לעוד ארבעה חודשים ותשעה ימים.

והטירוף החל.

המון להספיק, עם מעט מידי אמצעים.

כנראה שאני עושה משהו לא נכון.

ולכולם מתחילות תקופות חדשות, וטובות.

ואני נזרקת אחורה בזמן, רק הגיונית יותר.

ואני ממש לא רוצה להיות כזאת,

לא עכשיו.

דיבורים מקניטים.

מעט תקשורת.

קצת לבד.