היה זה בוקר שטוף שמש. אנשים רבים הלכו ברחובות הכפר, טיילתי עם אחותי בת החמש, נויה. נויה תמיד הייתה ילדה מיוחדת. לא רק שהיא הייתה מקסימה במיוחד, היא הייתה מיוחדת גם מבחינה אחרת לגמרי. היא אוטיסטית. המבטים המנותקים שתמיד שלחה לכל מקום העידו על כך מלידה. תמיד עזרתי לה להבין את מה שהיא שומעת, אפילו לימדתי אותה לכתוב בטרם עת. רציתי שתהיה לה ילדות רגילה, ושהאנשים בכפר לא ילעגו לה על היותה אוטיסטית, אף על פי שזהו אינו עלבון כלל וכלל. חילקתי חיוכים לאנשים שמסביב, הרי הכירו אותי כולם, אף שלא הייתי פופולרית בחברה בכלל. הכפר שלנו הוא מקום קטן להפליא, ולכן כל אחד מכיר את השני כאח, כמעט. אחותי אחזה ביד שלי, ונראתה עייפה. הרמתי אותה על אחת מזרועותיי, לאורך הזרוע השניה היו תלויות שקיות מהירקן, אברהם. כשעברנו ליד הפארק מבטה של נויה נדד לעברו, היא אהבה לשבת במקומות ירוקים, להביט בעצים ולהאזין לציפורים המצייצות. היא תמיד אהבה את הטבע. חציתי יחד עם נויה את הכביש הצר והיא התנתקה ממגע ידי ורצה אל עבר מרבד הדשא הירוק של הפארק הקטן. התיישבתי על אחד הספספלים והבטתי בה. היא ישבה במרכז המרבד, מחויכת. עיניה נדדו אחרי תנועותיהם העדינות של הפרפרים הכתומים והלבנים שריחפו בחיפוש אחר צוף. שיערה החום התבדר ברוח. היא נשכבה על מרבד הדשא, החיוך מסרב לרדת משפתיה הקטנות. קמתי מהספסל והנחתי את שקיות הניילון מהירקן ליד נויה. נשכבתי לידה על הדשא המוריק ואחזתי בידה הזעירה, אצבעותיה השמנמנות רפרפו על קפלי ידי והיא צחקקה חייכתי והבטתי מעלה, אל העננים הלבנים שריחפו בשמיים. נויה הביטה השמימה כמוני. לאחר מכן קמה נויה מהדשא ושתינו ישבנו על הספסל ושלחנו מבטים בפארק הירוק, היפהפה. לפתע השקט נקטע, בקולות מכוניות ואנשים מדברים. הקולות הגיעו ממול, אנשים רבים התאספו שם. לא מצאתי עניין בהמולה, המשכתי לשבת על הספסל יחד עם אחותי. הרעשים גברו, צחוק נשמע, צפירות ושחיקות גלגלים. הרעש לא הפריע לי. הבטתי על נויה הקטנה, שחרקה את שיניה, הניחה את ידיה על אוזניה, ונכנסה אל הבועה שלה, מנותקת מהמציאות.