שיחקתי למטה בכדורגל עם חבריי, כרגיל. המשחק עוד היה צעיר והקבוצות היו בשוויון 1:1. בכל קבוצה היו שלושה שחקנים מפני שלא הרבה ילדים בשכונה אהבו לשחק בכדורגל. רוב הילדים אהבו יותר את משחק הכדורסל. חטפתי את הכדור מאחד השחקנים מהקבוצה היריבה ומסרתי אותו לחברי, פיטר. פיטר רץ אל עבר השער והבקיע גול, נוספה נקודה לקבוצה שלנו וצהלנו משמחה.

"וסלי! קדימה, אתה צריך לבוא לאכול." קולה של אמי נשמע במעומעם מעבר החלון.

"אני מיד בא, אמא!" קראתי לעבר החלון והודעתי לחבריי למשחק שאני הולך לאכול.

"נתראה, וסלי!" צעק פיטר ואחריו כל הבנים נופפו לי לשלום. הקפתי את הבניין הלבן שצבעו התקלף בכדי להגיע לכניסה אל חדר המדרגות. הבניין שלי לא היה הבניין היפה ביותר בעולם, אך אהבתי לגור בו, במיוחד בגלל שפיטר גר ממולנו, וכך יכלתי לקרוא לו אל החלון בכדי לדבר. טיפסתי במעלה גרם המדרגות עד שהגעתי אל דלת הדירה שלנו, שהייתה עשויה מעץ וכוסתה בלכה, היה זה אבי שציפה אותה בלכה. נקשתי על הדלת שלוש נקישות, כדי שאמא תדע שזה אני. אך במקום אמי, אחותי ויולט פתחה את הדלת. אצלנו במשפחה כולם נראו אותו דבר. בלונדינים עם עיניים חומות, לכן היה קל לזהות שאנחנו בני משפחה.

"היי, וסלי! קדימה, בוא לאכול. ההורים הביאו צלי מהעיר הגדולה לצהריים." אמרה ויולט וטפחה על שכמי, אך הסירה משם את ידה כמעט מיד. "אתה מזיע? שיחקתם שוב בכדורגל?" ניחשה ויולט.

"כן, בינתיים הקבוצה שלי מובילה בניקוד." צחקתי וישבתי ליד ויולט לשולחן בכדי לאכול מהצלי. אמי חתכה לי נתח גדול מהצלי, ואבי מיד הסיר את עיניו מהעיתון.

"זה גדול מדיי, אנני." העיר אבי.

"מה אתה רוצה שאעשה עכשיו, הרולד? אני מנסה לחתוך את זה לחצי אבל לא מצליחה." אמרה אמי בקול מיואש ואבי נאנח בחוסר סבלנות וקם בכדי לחתוך לי את הבשר.

"אחר כך תדליקי את החימום. קר מאוד בתוך הבית." ביקשה ויולט. לאחר שסיימתי לאכול רצתי אל חדרי. שרקתי את השריקה המוכרת שהייתה סמל החברות של פיטר ושלי, והוא הופיע אל מול החלון. פתחתי את השמשה בכדי לשמוע וכך עשה גם הוא.

"היי, תוצאות המשחק היו טובות?" שאלתי בחיוך רחב.

"בטח טובות, הבסנו אותם 6:5." אמר פיטר.

"מצוין. אכלת כבר ארוחת צהריים? היום הביאו לנו צלי." שאלתי והוצאתי את ראשי מהחלון כדי שישמע אותי טוב יותר.

"כן, מובן שאכלתי. אצלנו היה אורז, אורז טעים עם פלפל. נהנית מהצלי?" שאל פיטר.

"מובן שכן. הכנת כבר את שיעורי הבית המרגיזים שקיבלנו אתמול?" הוספתי נושא לשיחה.

"כן. הו, המורה הזה ממש לא אוהב לתת לנו חופש משיעורי הבית." צחק פיטר.

"אתה צודק, אך אני עוד לא הכנתי אותם. אתה יכול לבוא בכדי לעזור לי?" שאלתי את פיטר. הוא היה מאוד בקיא בכל הקשור ללימודים ולכן הסקתי שישמח לעזור לי בשיעורי הבית.

"בטח שאוכל לעזור. אני יורד אליך ממש עכשיו." סגר פיטר את החלון ואני סגרתי את החלון שלי. כעבור דקות ספורות הגיע פיטר אל תוך חדרי וערימת מכתבים בידיו.

"אמא שלך נתנה לי אותם, אלו בשבילך." אמר פיטר והושיט לי את ערימת המכתבים. קיוויתי למצוא מכתב מאנה, הילדה שאני מחבב, או מסבתא שלי שלא ראיתי זמן רב. רוב המכתבים היו מבית הספר. דפדפתי ודפדפתי בין המכתבים, ולבסוף מצאתי מכתב מאנה. בשורת המוען, נכתב 'אנה פרקינס' בכתב יד מסולסל. בשורת הנמען נכתב 'וסלי אדמס', וליד שמי צויר לב. מכיוון שאנה גרה בצד השני של העיר לא ראיתי אותה הרבה, ולכן התכתבנו במכתבים.

"זה מכתב מאנה?" שאל פיטר, הנהנתי לעברו, והמשכתי להביט במעטפה. "נו, אז תקרא כבר!" הפציר בי ופתחתי את המעטפה. הוצאתי את המכתב מתוך המעטפה והתחלתי לקרוא.

שלום לך וסלי, מה שלומך?

זו אני, אנה. אני מתגעגעת אליך ומצפה לראות אותך. לא התראינו כבר שלושה שבועות.

איך הולך לך בבית ספר? אני מקווה שטוב לך, כי בקרוב מקבלים את התעודות. לי הולך מצוין!

לא מזמן הלכתי לקצה הדרומי של העיר, לשווקים, וקניתי לך מעיל. מעיל אדום ויפה, הוא מאוד מחמם. אני בטוחה שתאהב אותו! אני אמשיך לכתוב לך, אך כרגע אני מאוד עסוקה, לא רק בלימודים, אלא גם בתכנונים לקראת יום הולדתך הקרב ובא. אני מאוד מקווה לראותך בקרוב.

אוהבת המון,

אנה

חיוך דק עלה על שפתיי והחזרתי את המכתב אל תוך המעטפה. תכננתי להחזיר לה מכתב כשנסיים את שיעורי הבית שנתן המורה. פיטר ואני ישבנו על הרצפה, מעיינים בספרי המדעים. לא הצלחתי להתרכז במה שפיטר אמר, ניסיתי לנסח בראשי את המכתב שאכתוב לאנה אחרי שנסיים. עמדנו לסיים את שיעורי הבית כשריח שרוף עלה באוויר, ואחריו כמה צעקות - מהקומה התחתונה. פיטר ואני רצנו למטה. כתום. צהוב. אדום. להבות. ראיתי רק להבות. ההורים שלי ואחותי עמדו מפויחים ומבוהלים בין הלהבות התמירות. גם פיטר נכנס פנימה לתוך הלהבות בניסיון לחלץ את הוריי ואת אחותי. קפאתי במקומי, לא יכלתי לעשות שום דבר. בסופו של דבר רצתי אל האמבטיה וחטפתי לידיי דלי אדום. מילאתי אותו מים ושפכתי לעבר הלהבות, אך המים לא הספיקו. עשיתי זאת עוד שבע פעמים, אך הלהבות המשיכו. לא היה סיכוי להתקשר למשטרה או למכבי האש כי הטלפון האלחוטי כבר עלה בלהבות. בני משפחתי ופיטר התחילו לצעוק. הלהבות החלו לסגור עליהם לאט לאט. הלחץ אפף אותי, לא ידעתי מה לעשות כשהלהבות לא כבות, ולא רציתי להשליך את עצמי אל הדליקה, כמו פיטר. אז פשוט עמדתי שם.

"אמא! אבא! ויולט! אני אוהב אתכם! גם אותך אני אוהב, פיטר!" צעקתי ודמעות החלו לזלוג מתוך עיניי. ראיתי את בני משפחתי, אהוביי, וחברי הטוב ביותר מתכלים לאט בלהבות, דוממים. לא העזתי להביט בגופות שהיו מושלכות על הרצפה בין הלהבות שהלכו ודעכו. עליתי מעלה. הכי מהר שיכלתי. לקחתי דף, עט ומעטפה. והתחלתי לכתוב לאנה. מהר. כשסיימתי לכתוב תחבתי את המכתב לכל המעטפה וליקקתי בול במרץ. קפצתי מתוך החלון הגבוה אל האדמה ורצתי אל הדוור, שהתחיל כבר לעשות את דרכו.

"חכה! מר דוור, יש לי מכתב דחוף להעביר." הדוור הסכים ופתח את תיק הדואר בכדי שאתחוב את המכתב לתוכו. הדוור תלה בי מבט גם אחרי שהלכתי.

ילד צנום, מפוייח. בלונדיני בעל עיניים חומות. הוא קרא אליי בכדי שאעצור לו, הוא היה צריך לשים מכתב דחוף בתור תיק הדואר שלי. הבטתי בילד. הוא היה נראה מסכן, כאילו עבר עליו משהו. הרמתי את המכתב שטמן הילד בערימה מתוך התיק. בשורת המוען נכתב: 'וסלי אדמס'. בשורת הנמען נכתב 'אנה פרקינס'. כתב ידו היה נראה זריז. סימני טביעות אצבעות שחורות נראו על המעטפה הצחורה. רציתי מאוד לפתוח את המכתב. סקרן אותי - למה היה דחוף כל כך לילד ההוא להעביר את המכתב הזה? ולמה היה מפויח - אולי זה מצוין במכתב? התחבטתי עם עצמי בזמן שחילקתי את המכתבים האחרים. התחלתי לעשות את דרכי לקצה העיר השני, לכתובת שנכתבה על המעטפה של הילד, וסלי. כשהייתי מתחת לבית לא יכלתי להתאפק. פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא.

אנה היקרה,

הבית שלי נשרף. אני לא יודע למה, אך הבית נשרף. בני משפחתי מתו, וכך גם חברי הטוב, פיטר. אני מקווה שתקראי את המכתב הזה, מפני שכשאין לי הורים אין לי איך לחיות, אנה. אני לא יכול להתקיים לבד. בבקשה תעזרי לי. אני זקוק לך! אני מקווה מאוד שאת מצפה לבואי, כי אפצח בריצה אל ביתכם מיד ועכשיו. אני אוהב אותך, אנה. ותזכרי, אם את רוצה לראות מה קרה בביתנו, הכתובת היא: רחוב מייפל 54.

אוהב המון ומקווה שתראי את המכתב,

וסלי

לא האמנתי למה שקראתי. ביתו נשרף. הילד הקטן לא ידע מה לעשות כלל וכלל. והוא רץ לכאן. אל הילדה שהוא אוהב. פי עוד היה פעור. כמה מסכן היה הילד הצנום, המפויח. הייתי חייב למצוא אותו, הייתי חייב לחכות ולראות מתי יגיע אל הבית הזה, הייתי חייב לדבר אל נפשו העדינה והשבורה, לאחר הדליקה. הייתי פשוט חייב למצוא אותו. אבל קודם כל הנחתי את המכתב בתיבת הדואר בשלווה. זכרתי את הכתובת שצוינה במכתב בראשי, רחוב מייפל 54. לקחתי מונית מאוד יקרה הישר לשם, וכשהגעתי לשם הבניין היה נראה בסדר גמור. לא הבנתי. התחלתי לעלות במדרגות וריח פחם הגיע לנחיריי לקראת הדירה האחרונה. הדלת הייתה חורקת, כשנגעתי בה היא נפתחה לרווחה. הסלון הצנוע של הדירה היה חרוך. כל מטר היה מכוסה בפיח. בין הפיח וכל הרהיטים השרופים נחו ארבע גופות. גופה של אישה מבוגרת ואיש מבוגר, גופה של נערה צעירה ונער צעיר. בדיוק מה שתיאר וסלי במכתבו. נתקפתי חלחלה והתקשרתי אל המשטרה כדי שיבואו לחקור את המקום. הייתי חייב למצוא את הילד הזה. שבתי אל המונית שחיכתה לי למטה.

"אני רוצה לחזור אל הכתובת שממנה יצאנו. סמטת פרל 66." שילמתי לנהג עוד שלושים דולר ויצאנו לדרך. במשך הדרך חשבתי, מעניין כיצד הרגיש וסלי שמשפחתו וחברו נשרפו כך. הרגעתי את עצמי בהבטחה שאגלה בקרוב. כשהגענו אל הכתובת המבוקשת, ליד דלת הכניסה עמד אותו הילד המפויח.

"וסלי!" צעקתי.

"מר דוור?" צעד וסלי לעברי. הנחתי את ידי על כתפו והתכופפתי לעומתו.

"קראתי את המכתב ששלחת לאנה." אמרתי בקול שקט, "אני מצטער שזה קרה לך." עיניו של וסלי התמלאו בדמעות.

"ומאין לך לדעת כמה זה כואב?" שאל וסלי וניגב את הדמעות מעיניו.

"תקשיב, אני יודע שמאוד מאוד קשה לך... הייתי בדירה שלכם. ציינת כתובת במכתב לאנה." השבתי, וסלי משך באפו. "וראיתי את הגופות מוטלות על הרצפה. קראתי למשטרה שיבדקו את המקום, ואהוביך יקברו בהתאם."

"תודה, מר דוור." השיב וסלי והעז לחייך לעברי חיוך קטן.

"תקשיב, וסלי - תמיד רציתי בן. אבל אשתי... היא עקרה, לא יכולה ללדת. רציתי לקחת אותך תחת חסותי... אתה יודע, שתהיה כמו בן בשבילי. כמובן שלא אהיה תחליף להורים שלך, אבל... אהיה הסנדק שלך, זה בסדר?" וסלי תהה כמה רגעים ולאחר מכן הנהן.

"אני אשמח להיות בן הסנדקאות שלך, מר דוור." לחץ וסלי את ידי במרץ.