אני לא בטוחה מה הסיבות שגורמות לי לבכות עכשיו.
אני יודעת שכולן קשורות בך.
את כ"כ קרובה לאש,
מתבוננת, מסתקרנת, מתקרבת
את נהנת מחומה, מהאור שהיא מפיצה לכל הסובבים אותה
את כ"כ נהנת שאת ממשיכה ומתקרבת
ועכשיו
זה כבר יותר מידיי קרוב את עוד דקה ונשרפת,
את יודעת שזה מסוכן.
קולות בראש צועקים לך "תעצרי!"
את שומעת, את יודעת שזה מה שאת צריכה לעשות
אך גופך לא מקשיב לקול ההיגיון,
הוא ממשיך להוביל אותך לכיוון האש
את שוקלת אם כבר מאוחר מידיי להנצל,
האם לקבל את גזר הדין, מחוסרת ברירה?
הרבה ידיים מנסות למשותך מן המים,
וכמספרם הידיים המכניסות אותך פנימה אל העומק...
כבר היית כ"כ קרובה לאש בעבר,
היא שרפה אותך
הבטחת לעצמך שלא תתני לעצמך להתקרב אלייה יותר
ולפגוע בך.
הבטחת לעצמך שלא תתני לה, להתקרב אלייך
אך שוב מצאת את עצמך נאבקת.
ושוב תמצאי את עצמך כאובה-
או מכך שתשרפי
או מכך שתזנחי את חום האש האהובה.
נראלי שהבנת שאתה לא רוצה כלום, וזה טוב כי אני כל השבוע כואבת על כך שהחיים שלנו בחיים לא ישתלבו.
משום מה זה פגע בי מאוד שלא חשבת על זה, או שעד שחשבת אתה אומר לי שחשבת ולא אומר לי לאיזה מסקנה הגעת ואני צריכה להשלים את החסר לבד.
וושאני יודעת שאתה עוזב, ואין לי ברירה אני חייבת להגיד שלום. ושעם כל הרצון המעולה אנחנו לא נהיה כמו שהיינו ולא נוכל להיות.
אני יודעת שאתה אוהב אותי. אבל זה לא הספיק כדי למנוע ממני ליפול.
אני כבר בחצי הדרך למטה,
כואבת לאט לאט
תוהה מתיי יגיע הבום הגדול,
שיכניס את כולם למציאות הלא כ"כ כואבת בשבילם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
