חיפושיי אחר מחקרים העוסקים במקומה של רשת האינרטנט בחייהם של אנשים המתמודדים עם פציעה/פגיעה עצמית מעלים שוב ושוב עובדה כואבת- 'דלות החומר' או לחילופין ההתייחסות המועטה יחסית של המחקר האקדמי לתופעה זו, בניגוד לשכיחותה בעצם באוכלוסייה.

כלל החוקרים שאת כתביהם קראתי עד כה מעלים את הפער העצום בעצם הקיים בין שכיחותה של ההתמודדות עם פציעה עצמית בקרב קהלים שונים- בעיקר מתבגרים ובוגרים צעירים לבין העובדה כי היא אינה זוכה להתייחסות מספקת ודיון בשיח הציבורי. 

לטענת החוקרים השונים נוכח העובדה כי בדומה להפרעות אכילה גם ההתמודדות עם פציעה עצמית מכוונת מהווה התנהגות הנתפסת בעיני החברה הכללית כאב- נורמאלית, אנשים המתמודדים עמה חשים לעתים קרובות שוליות חברתית, בדידות, בושה, הם נוטים להסתגר בתוך עצמם ואינם חושפים את רגשותיהם והווייתם לעיני איש.

רשת האינטרנט הופכת בעבור אנשים רבים המתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת (גברים ונשים כאחד) לזירת שיח בה יכולים להציף את הווייתם האישית, זירת מפגש חברתית עם אחרים כמותם, מעין מקלט מקוון בטוח בזכות אנונימיות הרשת בה יכולים להתבטא אודות חוויותיהם והווייתם בצורה חופשית מבלי לנקוט בצנזורה עצמית, מבלי לחוש שיפוטיות ובושה על מעשיהם.

אנונימיות האינטרנט מאפשרת בידי אנשים לגלות חשיפה עצמית רבה, לעסוק באופן גלוי בסוגיות ונושאים אינטימיים עד מאוד- דבר שאינו מתאפשר להם במפגשים חברתיים ותקשורת חברתית פנים מול פנים בעולמם Offline.

וכאן בעיני עולה שאלה מרכזית וחשובה עד מאוד, הרי ההתמודדות עם פציעה עצמית מכוונת הנה התמודדות פרטית עד מאוד, התנהגות שאנשים נוקטים בה בפרטיות ביתם- חדרם (זו הנימה העולה ממחקרים שהתבססו על דבריהם של מטופלים שהתייחסו גם להתמודדותם עם פציעה עצמית), מה יש ברשת האינטרנט המאפשר לאנשים להתייחס בגלוי אל התמודדותם?

בכל זאת, על אף תחושת האנונימיות של הרשת- זוהי זירה פומבית, (ואיני מתייחסת אל האפשרות שמישהו יגלה את זהות הכותב), אלא לתחושת הביטחון האישית אולי שאמפשרת רשת האינטרנט להתייחס בגילוי לב אל עצמנו ולגולל בפני אחרים היבטים מורכבים כל כך מהוויית חיינו- מה יש באינטרנט המוביל אותנו להיחשף בצורה פומבית אודות סוגייה כה אינטימית בחיינו?

גלית