במהלך שיטוטיי במאגרי מידע אקדמיים מקוונים נתקלתי בפרסום קצר אודות מחקר מאת האגודה הבריטית לפכיאטריה המבקשת מ- Google כבעלים של אתר you- tube לאסור על העלאתם של סרטונים בהם מנציחים עצמם פרטים המתמודדים עם פגיעה עצמית כשהם פוגעים בעצמם.

קריאתם של אותם פסיכיאטרים מתבססת על נתונים המורים כי בין השנים 2009-2008  חלה עלייה של יותר מ- 50% באשפוזים של בני נוער וצעירים מתחת לגיל 25 על רקע פציעה עצמית מכוונת שלא למטרות אובדניות, האומדנים הרשמיים מדברים על כמעט 3,000 אשפוזים בשנים אלה לעומת כ- 1,500 מקרים מדווחים בין השנים 2004-2005.

אגודת הפסיכיאטריה הבריטית מעלה כי בצד זכותם של פרטים המתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת לבטא עצמם, לפרוק את חוויותיהם האישיות למול אחרים, לזכות בהכלה, הבנה ותמיכה רגשית מצד אחרים דומים להם ברשת או בכלל, האופן בו הרשת מאפשרת להם "אוורור" של רגשותיהם כחלק מהתמודדתם עם מצבם, יש לאסור על העלאתם של סרטונים מעין אלה בשל מימד האלימות המוצג בהם.

טענה נוספת אותה הם מעלים המתקשרת לפוסט הקודם אותו העליתי אודות מימד 'ההדבקה החברתית' של הפציעה העצמית בקרב בני נוער ובוגרים צעירים, הנה כי כ- 50% מכלל הילדים בגיל חטיבת הביניים בבריטניה אשר אובחנו כמתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת דיווחו כי למדו אודות התופעה וכיצד לממש התנהגות זו בפועל מחומרים אליהם נחשפו ברשת האינטרנט ורק כ- 10% ממידע אותו קיבלו מקבוצת העמיתים בני גילם.

אחד ההיבטים המובילים לקיתונות הביקורת המופנות כלפי קהילות 'פרו אנה' מקוונות נסובה סביב התפיסה הרואה בהן זירות לשידול מתבגרות וצעירות לאמץ את דרך החיים האנורקטית- עמדה מחקרית זו עונה לשם Anorexia nation, לעומת זאת ישנם חוקרים (ואני מסכימה עם דעתם של אלה) הטוענים כי טבעות בלוגיות 'פרו אנה' כמו גם קהילות מקוונות אחרות בהם ישנו עיסוק ייעודי בהתמודדות עם הפרעת אכילה הנן קהילות אשר נוצרות על ידי מתבגרות וצעירות המתמודדות בפועל עם ה"א, מודעות למצבן ואינן מוכנות ו/או בשלות לפנות לסיוע רפואי המבקשות לסייע בידי אחרות כמותן לאמץ את צורת החיים הטובה ביותר המתאפשרת לאנורקטיות- עמדה זו מכונה 'Pro anorectics'.

עם זאת בנקודה אחת שתי העמדות המחקריות מגיעות להסכמה- במקרים רבים עצם ההשתתפות בקהילות 'פרו אנה' מקוונות (על אף חליפין התמיכה הרגשית, ההבנה, ההכלה, האהבה המתקיים בין משתתפות קהילות אלה), בסופו של דבר עצם ההשתתפות בהן עלולה לשמש כתמיכה למסוגלות ומכוונות שלילית- המשך דבקות בהימצאות בהפרעת האכילה כולל חליפין של מידע אודות דרכים לשימור המצב האנורקטי.

בשיטוטיי נתקלתי עד כה בשני מחקרים אמריקנים אודות קהילות מקוונות העוסקות באופן ייעודי בפציעה עצמית מכוונת שלא למטרות אובדניות המעלות טענה דומה- על אף ההבנה, ההכלה, היכולת להתבטא באופן חופשי אודות עצם ההתמודדות עם פציעה עצמית מכוונת והמחירים שהיא גובה מהפרטים המתמודדים עמה, הרי שלעתים עבור חלק ממשתתפי הקהילות המקוונות עצם השתתפותם אינה מיטבית עבורם- העידוד המוענק בקהילות אלה, ההבנה, וההכלה, תחושת 'שותפות הגורל' עלולה להביא אנשים הזקוקים לסיוע מקצועי להימנע ממנו. 

נקודה שהייתי שמחה עד מאוד להבין מכם הנה האם גם בקהילות אלה ישנה חליפת מידע אודות פרקטיקות של פציעה עצמית? האם גם כאן מתקיימת למידה פעילה מתוך דברי בלוגרים שאותה בעצם בלוגרים אחרים מיישמים בפועל?

זהו אחד ממוקדי הדאגה העיקריים העולה ממחקרים שונים, העובדה כי אנשים בעלי פרה דיספוזיציה להיקלע למצב של התמודדות פציעה עצמית מכוונת ושטרם התנסו בכך עלולים בשל התכנים המועלים בקהילות אינטרנטיות להתרשם כי המדובר בהתמודדות 'לא מסוכנת', מנגנון מקובל אולי לעיבוד חוויות חיים מורכבות. בנוסף חוקרים שונים מודאגים מהעובדה כי פרטים אחרים אשר כבר מתמודדים עם פציעה עצמית מכוונת עלולים ללמוד אודות פרקטיקות מחמירות יותר של פציעה עצמית וליישמה בחייהם- דבר העלול להביא להסלמה בהתנהגותם וצורת הפציעה.

עליי להודות כי בכותבי שורות אלה אני מתחבטת עד מאוד באם לפרסמן, שכן כל העת אני כה חוששת לפגוע כאן ברגשותיהם של אנשים, איני רוצה להצטייר כמישהי המבקשת לבקר או לגנות, פשוט ישנן כל כך הרבה סוגיות הקשורות להתמודדות זו שאיני יודעת כיצד באמת לגשת בצורה ההולמת ביותר אל הדברים מבלי חלילה לפגוע באיש.

אזי אני מתנצלת באמת במידה ומישהו חש תחושה של 'ניכור' מדבריי או התנשאות אפילו- אני מודעת לעובדה כי הלשון בה אני מתבטאת כאן הנה 'סמי אקדמית' אך זה לא נובע מרצון לציב חומות אלא מתוך ניסיון באמת להביא מידע מתוך מחקרים שאולי יכול לתרום למי שקורא את הדברים ומעוניין להגיב עליהם.

גלית