היי,

כפי שציינתי בפוסט הקודם שלי בו הצגתי עצמי, בניגוד להיסטוריה האישית שלי עם הפרעות האכילה האישיות שלי, אני לא התמודדתי גם עם פגיעה עצמית/ פציעה עצמית במובן של חיתוך ולשם הרחבת השכלתי אודות הסוגיה אני נסמכת לחלוטין על הספרות המקצועית הקיימת בתחום.

כאן אני מבקשת להעלות את אשר בינתיים ליקטתי בעצם מבין המאמרים האקדמיים שמצאתי אודות פציעה עצמית ואשמח ללמוד מכם, מדבריכם האם הדברים מנקודת המוצא של החוקרים השונים מצליחים להעניק איזושהי מסגרת למה שאתם חווים ומתמודדים איתו- לי חשוב ללמוד מדבריכם, במידה ותסכימו להגיב.

חשוב לי לשוב ולציין בדבריי איני באה לשפוט אני מבקשת להבין בעזרתכם מהו מקום הבלוגים בהתמודדות עם חוויית הפגיעה העצמית, ובמקרה זה מהי פגיעה עצמית מנקודת המוצא של אלה המתמודדים עמה.

פציעה עצמית/ פגיעה עצמית/ השחתה עצמית- Self harm/ Self injury:

פציעה עצמית/ פגיעה עצמית אינה מוגדרת בספרות המקצועית בתחום הנפש (בעיקר במדריך הפרעות הנפש האמריקני DSM IV משנת 2000) כהפרעה אלא כתסמין נלווה למצבים בהם פרטים (גברים ונשים כאחד) מתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית, הפרעות אכילה, הפרעות פוסט טראומטיות, דיכאון קליני, חרדה והיסטוריה אישית של התעללות וטראומה. 

נתונים שהצטברו במחקרים אמריקנים (שלא בוצעו על מדגמים מייצגים של האוכלוסייה הכללית אלא לרוב על חולים מטופלים ו/או שאלונים לקבוצות אוכלוסייה מצומצמות) מעלים כי פציעה עצמית רווחת בקרב  4% עד 38% מהאוכלוסיית בני הנוער והבוגרים הצעירים בארה"ב ובעיני גורמים מטפלים מתחום הנפש היא מתפסת כ- "הפרעה הבאה".

על פי הספרות המחקרית פגיעה עצמית (Self harm)/ פציעה עצמית (Self injury)/ השחתה עצמית (Self mutilation) מוגדרת כמגוון התנהוגיות של פגיעה עצמית במסגרתן מסבים פרטים (גברים ונשים כאחד) באופן מכוון נזק/ פגיעה לגופם ללא כוונה אובדנית מוצהרת ושלא לצורך או תוצאה של סנקציה חברתית.

פגיעה עצמית הנקשרת לעתים קרובות עם המונח "חיתוך" כוללת בתוכה שריטת העור עד זוב דם, חיתוך השכבה העליונה של העור, שריפת העור וגרימת כוויות בדרגות שונות, בליעת רעלים, הכאה עצמית, תלישת שיער ועור ושבירת עצמות.

בניגוד להפרעות אכילה למשל שם נמצאו הבדלים מובהקים בין המגדרים בכל הנוגע לשכיחות הפגיעה העצמית נמצא כי המדובר בשיעורים דומים בין דברים לנשים, כאשר ההבדל המובהק הנו בעצם בסוגי הפגיעה העצמית- נשים תיטנה לעסוק יותר בחיתוך ושריטת הגוף בעוד גברים בהשחתה שמקורה בכוויות.

טווח הגילאים בו אנשים מתחילים להתמודד עם פגיעה העצמית נע בין 10 (במחקרים בריטיים) ו- 13 שנים עפ"י מחקרים אמריקנים ל- 23- 25. כאשר כ- 20% מכלל בני הנוער האמריקנים וכ- 38% מכלל הסטודנטים הלומדים בקולג'/ אוניברסיטאות הכירו בכך שחוו סוג כלשהו של פגיעה עצמית ו- 4% השיבו במסגרת שאלונים כי הם מתמודדים בחיי היום יום שלהם עם פגיעה עצמית.  

אחת ההתייחסויות החשובות העולות במחקרים שונים הנה ההבחנה בין פציעה עצמית לבין מעשים של אובדנות בפועל. על אף העובדה שמחקרים מורים כי פרטים (גברים כנשים) המתמודדים עם פציעה עצמית ימצאו בקבוצת סיכון למימוש מעשה אובדני, חוקרים רבים מעלים כי עצם הפגיעה העצמית אותה מיישמים פרטים מטרתה להקל על הכאב והמצוקה הרגשיים בה נתונים אלה ולא לאותת על רצון לממש מעשה אובדני.

גורמים המובילים אנשים לעיסוק בפציעה עצמית-

זוג החוקרים Klonsky ו- Muehlenkamp שפרסמו את סקירתם ב- 2007 בהתבסס על מחקרי עבר בנושא תוך התבססות על עדויותיהם של מטופלים העוסקים בפציעה עצמית, מונים את הגורמים הבאים ככאלה המובילים פרטים לעסוק בפציעה עצמית: 

א. היעדר יכולת לווסת רגשות שליליים- מחקרים שונים מצאו כי פרטים העוסקים בפציעה עצמית מסוגלים פחות להתמודד עם וויסות של חוויות מטלטלות רגשית/ רגשות קשים עמם נאלצים להתמודד בשגרת חייהם. אנשים העוסקים בפציעה עצמית פעמים רבות יהיו נתונים בדכאונות קשים, יחוו מצבי חרדה קיצוניים ויהיו נתונים לתנודות חדות במצבי רוחם. היעדר היכולת לווסת את אותם רגשות קיצוניים או היעדר היכולת לעבד חוויות מטלטלות בצורה מאוזנת יותר נחשב לאחד הגורמים המרכזיים המובילים אנשים לבטא את רגשותיהם השליליים באמצעות פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית.

ב. יכולת הבעת רגשות מופחחת- במקביל להיעדר וויסות רגשי מעלים מחקרים כי אנשים העוסקים בפציעה עצמית אינם מסוגלים לעתים קרובות לבטא באופן מלא את רגשותיהם, בחלק מהמקרים העידו אנשים העוסקים בפציעה עצמית בהיעדר יכולתם לזהות את ולהבין את רגשותיהם ואפילו ניתוק עצמי ממעשה הפציעה.

ג. ביקורת עצמית וזלזול עצמי (בנימה אישית שוב עליי להודות כי כאן מצאתי עצמי מזדהה עם הכתוב- המדובר בתחושה ודפוס התנהגות המלווים את חיי כל העת)- פציעה עצמית רווחת בקרב אנשים המגלים ביקורתיות עצמית רבה, מתעלים את תסכוליהם וכעסיהם כלפי עצמם וחשים תיעוב ושנאה עצמיים- תחושות אלה מובילות פרטים לנקוט בענישה עצמית, ותיעול כעס אל העצמי המתבטא בהטלת מום בגופם.  מחקרים שונים מצביעים על קשר ישיר בין זלזול עצמי ודימוי עצמי נמוך לבין העיסוק בפציעה עצמית. 

מכאן מקישים החוקרים כי אנשים הנוקטים בביקורתיות עצמית רבה/ זלזול עצמי המשולב עם דימוי עצמי נמוl הנם אלה המועדים לעסוק בפציעה עצמית בדרגות משתנות.

 אחת ההתייחסויות החשובות העולות מכל המחקרים שאני קוראת עד כה בתחום הנה העובדה כי בניגוד למחקר הענף ולדיון הציבורי (השטחי אמנם ולא ממש ממצה) הקיים לדוגמה בתחום הפרעות האכילה על אף שכיחותה הרבה של הפגיעה העצמית אין כמעט כל דיון ציבורי אודות המצוקה העצומה והגורמים לתופעה, לפחות לא כזה בו נתקלתי בארץ. 

אודה לכם באם תמצאו לנכון להגיב על הדברים, שכן כפי שהעליתי בראשית דבריי, אני מתבססת נוכח היעדר ניסיוני עם המצב על הכתוב בספרות המקצועית.

גלית

היי, 

שמי גלית ואני סטודנטית לתואר שני בתקשורת כאשר אני מבקשת להתמחות בחקר האינטרנט ויותר מכל בקבוצות חברתיות המתקיימות ברשת.

זהו הבלוג השני שאני פותחת כאן בישרא- בלוג מתוך מטרה ליצור דיאלוג עם חברי טבעות בלוגים. בזכות הבלוג הראשון והמרכזי שלי הצלחתי כמופרעת אכילה בעצמי לקיים דיאלוג עם מספר צעירות מדהימות שאני מאוד מאוד אוהבת אודות משמעות כתיבתו ופרסומו של בלוג בטבעות בלוגים העוסקות בהתמודדות עם הפרעת אכילה- אנורקסיה נרבוזה בעיקר.

הבלוג הזה מטרתו היא זהה לסייע בידי להציג עצמי בכנות ובפתיחות מתוך מטרה לקיים דיאלוג עם בלוגרים המתמודדים בחייהם עם חיתוך עצמי/ פגיעה עצמית.

בניגוד לבלוג הראשון העוסק בתחום המוכר לי ממקור ראשון שכן התמודדתי בעצמי משך כמעט שבע שנים עם הבלומיה והאנורקסיה שלי ולאחר מכן משך תקופות משתנות (בעיקר לאחר פטירתו של אבי ז"ל) עם נפילות חזרה אל הפרעות האכילה שלי, כאן אני צועדת על קרקע שאינה מוכרת לי. מעולם לא עסקתי בחיתוך עצמי או בפגיעה עצמית- מצחיק שעד היום אני יוצרת את החציצה בין זה לבין הפרעות האכילה שלי (הנחשבות בעיני הספרות המחקרית ביטוי לפגיעה עצמית בעצם), ואיני מכירה את התחושות, את המניעים, את מורכבות ההתמודדות.

מטרתי אינה בשום צורה שהיא לשפוט, לנרמל, להטיף לאנשים- אלא קיומו של דיאלוג עם כל אחד ואחת המתמודדים עם פגיעה עצמית/ חיתוך שיהיו מוכנים לחלוק עמי מחוויותיהם, מעולמם. חשוב לי לציין כי אני מבקשת ללמוד אודות מקום ומשמעות כתיבת הבלוג והשתייכות לטבעות בלוגים בהם חברים אנשים המתמודדים עם פגיעה עצמית מתך דבריהם שלהם ולא רק על מה שנכתב במחקר.

אני רוצה להבין מתוך החוויה האישית של הכותב ולא להניח באמצעות 'הצצה' לפוסט כזה או אחר שאני יודעת מה אותו אדם חש- שכן בעיני זו יומרנות המחמיצה את המטרה גם אם ניתן באמצעות כלים אקדמיים להגיע למה שמכונה 'ניתוח תימתי'- ניתוח של נושאים העולים מתוך פוסט.

חשוב לי לבקש את רשות האנשים הכותבים ומפרסמים את דבריהם להציץ אל חייהם- ולא מתוך מציצנות או ביקורתיות.

בזכות הדיאלוגים שקיימתי עם הבנות המדהימות שהסכימו להיפתח אליי הגשתי סמינר מחקרי אותו אני מתכוונת להוביל לתזה. חשוב לי להציג עמדה אלטרנטיבית לעמדות הלעתים מאוד מקובעות הקיימות במחקר אודות מהותן של קהילות מקוונות (אינטרנטיות) בהן חברים אנשים אשר עבור החברה הכללית התנהגותן נחשבת 'אב- נורמאלית', חשוב לי יותר מכל לנסות ולהציג את נקודות המוצא שלהם, את המשמעות שהם מייחסים לכתיבה ולחברות בקהילות המקוונות הללו- מה זה משרת עבורם.

עליי להודות כי הופתעתי לפני כשנה כאשר הסכימו לקבלני לטבעות שכן זה כל כך לא מובן מאליו שאנשים הסכימו לחלוק עמי מעולמם וגם הפעם אני ניגשת אל בקשת הצירף אל הטבעות בחרדה לא קטנה. 

אודה לכם באם תסכימו להגיב לפוסטים שאעלה, שכן מטרתי הנה באמת ובתמים ללמוד מכם ולהבין את מה שאתם מבקשים ללמדני.

גלית