הדברים האלה מתחילים לכרסם בתוכי, לא נותנים לראש שלי לנוח...
הלב שלי היה פעם מלא כ"כ באהבה אליך.. אהבה כל כך גדולה וחזקה שלעולם לא תיארתי לעצמי שיש לה סוף. האהבה הראשונה שלי, שתפחה למימדים עצומים.
ואז זה נגמר, ונשאר בי מן חור ריק ענקי שאני לא מצליחה למלא. אני משתדלת.. אני כבר חודש יוצאת עם בחור שעל פני הנייר הוא הכל- חתיך, חכם, ג'נטלמן, משקיע, מצחיק.. הוא כל מה שאי פעם רציתי לעצמי או חשבתי שמגיע לי.
אבל מגיע השלב בו "כיף לי איתו" זה כבר לא מספק והסקס חסר הרגשות ממצה את עצמו ואני תוהה לעצמי מה לעזאזל קורה לי.
אני מרגישה כאילו אני הולכת בדרך חסרת מוצא, בדיחה מרושעת של מבוך בלי יציאות. לא משנה לאן אפנה אתקל בסופו של דבר בקיר שיחזיר אותי אחורה.
פשוט אין לך תחליף, לא משנה מה אני אעשה.
אני מתקשה להאמין שאני אי פעם אמצא את האושר שלי עם בן אדם מלבדך. מצד אחר.. איתך זה היה גם הרבה סבל.
הפסיכולוגית שלי אמרה שלדעתה אני מונעת מדחף לא מודע להעניש את עצמי. הקשר איתך, האינטרקציה איתך, האכילה שלי... כאילו לדעתי מגיע לי להריש רע.
אני לא חושבת שמגיע לי להרגיש רע, אבל לפחות כשהיה לי רע איתך- הרגשתי משהו.
ועכשיו.. עכשיו אני כאילו חיה חיים שהם לא שלי. מתבוננת על עצמי מהצד תוך כדי שאני משחקת את התפקיד של החברה, הוא קורא לי "זייקה" ואני קוראת לו מאמי, מחייכת אליו במתיקות, מנשקת את השפתיים שלו. מדברת איתו, מתקשרת אליו, מזדיינת איתו, מחבקת אותו... ויש רגעים בהם אני מרגישה שהנה.. כמעט.. החור נסתם וזהו, אני שלמה שוב.
ויש נפילות. הקיר הרביעי נשבר עליי ואני נשברת יחד איתו ומבינה שזה טוב, אבל זה כל כך רחוק מהתחושות שהיו לי איתך...
אני צריכה לצאת מזה,
The show must go on שרים קווין, וההצגה באמת חייבת להימשך. יש לי הפסקת מחצית עד יום שישי, ואז אני אצטרך להוציא אותך מהראש שלי, להתרכז בבחור, ללבוש חיוך מאושר ושחק את התפקיד שמרחיק אותי מהמציאות העגומה הזאת.
העיקר שיש עם מי לדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
