קורה לכם שאתם מסתכלים בתמונות ישנות שלכם, ולא מזהים את עצמכם?
אני לא מדברת על תמונות ילדות, אלא תמונות שצולמו לפני חוויה מסויימת שעברתם. לפני שינוי שעשיתם בעצמכם..
אני מסתכלת על תמונה, והבחורה שחורת השיער, עם החיוך הכנוע והעיניים התמימות שמביטה בי משם לא זהה כמעט בכלל לבחורה שמחזירה לי מבט מהמראה- אדמונית, עוקצנית, והרבה הרבה יותר חזקה.
לפעמים זה מפחיד אותי.
התגובות, צורת המחשבה, הדברים שהמבט שלי משדר.. כ"כ שונים וכ"כ אחרים ממה שהם היו בעבר. מייצור שברירי ותמים שכ"כ נהנתי להיות הפכתי למשהו יותר מחוספס, יותר קשה, והרבה יותר בוגר.
הצורת מחשבה, של "אף אחד לא יידרוך עלי" הוא כמו צד נסתר, כמו כלב נאמן שקופץ כל פעם שאני מרגישה שזה מה שקורה.
כשלא מעריכים אותי, כשמזלזלים בי, כשמתייחסים אלי כמו אל מובן מאליו, יוצא ממני צד כ"כ אגריסיבי, ודומיננטי ובעיקר מתגונן שאני לפעמים נרתעת מעצמי.
אני מאמינה שזה הכל תוצאה ממשהו.. מסקנות שהסקתי מאירועי העבר... אבל זה עדיין מפחד
זה חלק מלהתבגר, ככל הנראה. חלק מלהיות שלמה עם עצמי כמו שאני...
לא חשבתי שזה יגיע כ"כ מוקדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
