יצאתי עם הבחור אתמול. אנחנו יוצאים כבר שבועיים וכיף לי איתו נורא, והשיחות שלנו אדירות.
אנחנו מדברים המון, ובאיזה בית קפה אתמול הוא אמר שהוא בחיים לא חווה אהבה, ואומר שהוא לא מבין את הרגש הזה. ואני לשניה שקעתי כל כך חזק בשאלה הזאת שהתנתקתי מהעולם לאיזה דקה.
עד עכשיו אני יושבת וחושבת איך אפשר לתאר אהבה.. אני כן חושבת שכל אדם אוהב אחרת, או יותר נכון לא כל אחד מסוגל לרבדים היותר עמוקים של האהבה.
הרבה אנשים מחפשית תועלת באהבה, הם שמים אותה בעדיפות שניה לדברים כמו כבוד, כיף, ערך... כמובן שאהבה צריכה להביא את כל זה, ואם לא היא לא אהבה בריאה, אבל אני חושבת שאדם שאוהב באמת לעולם לא יתנה את האהבה שלו בדבר.
אהבה לדעתי, זה לא הפרפרים בבטן, ולא העובדה שאתה רק חושב על האדם השני כל היום וחופר עליו לקרובים אליך. אהבה היא לשים את שמחתו ואת אושר הבן אדם השני בעדיפות קודמת לשלך. זה לראות שרע לו, או עצוב לו, ולסבול כי היית עושה הכל על מנת לקחת ממנו את הצרות שלו, העיקר שיהיה מאושר.
זה לעולם לא לתת לו להרגיש רע, לעודד אותו, לגרום לו לפרוח, להעלות לו את הביטחון העצמי גם על חשבון עצמך.
זה לרצות לשכוח מהעולם ולא לתת לאף אחד להפריע לבועה הקטנה הזאת שיש לכם.
זה לשכב ולהסניף את הריח שלו, ולחשוב שאף בושם בעולם לא ישתווה לזה.
זה לתכנן המון תוכניות משותפות לעתיד הרחוק, בלי הפחד בכלל שמשהו ישתבש.
אבל זה בעיקר לרצות למות בשביל האדם השני, לתת בשבילו הכל רק בשביל הסיכוי הקלוש שתקבל את אותו הדבר בחזרה.
ככה אני אוהבת.. עם כל הלב.
ככה אהבתי לפחות, עם כל פעימה ועם כל נשימה. עכשיו אני חושבת שייקח לי הרבה יותר זמן לאהוב מישהו בצורה הזו, אם בכלל.
ויותר מזה, אני תוהה לעצמי אם אי פעם מישהו הרגיש או ירגיש בדיוק בצורה הזאת לגביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
