בזמן האחרון סיימתי עוד תקופה בחיים שלי. זה היה לי מאוד קשה, ולכן חשבתי המון איך כדאי להוציא את כל הרגשות. 

ברגע שאני כותבת את זה כאן, זה כבר לא בתוכי. וככה טוב יותר. 

הפעם הראשונה שאני ודור נפגשנו הייתה רגילה לגמרי: החברים המשותפים שלנו ישבנו בים, אז הכרנו. ישבנו, דיברנו, אפילו החלפנו מספרים.

באותו יום הוא יצא לטיול שנתי אחרון של י"ב, לא שמעתי ממנו מספר ימים. האמת היא, די שכחתי ממנו. 

אז אחרי שהוא חזר מהטיול השנתי, קיבלתי ממנו הודעה.

אני מודה- אני יודניקית קצת ילדותית שמעולם לא יצאה עם מישהו גדול ממנה. 

כדי להוכיח לכם שאני מאוד פרימיטיבית, אני אגיד שהרגשתי איזשהי מחויבות למישהו שגדול ממני. 

אני לא יודעת איך להסביר, אבל אני אנסה: הייתה לי מערכת יחסים רצינית אחת בלבד, היא נמשכה שנה. באותו זמן התנהגתי 

כמו ילדה קטנה לגמרי. היה לי קשה להתחייב ולהיות רק עם מישהו אחד, תמיד רציתי לבגוד או להתנקם וכמובן לשחק משחקים. 

אני לא חושבת שאי פעם הייתי נאמנה למישהו באמת. 

לדור תמיד הפריע הגיל שלי (הו שמיניסטים מתנשאים!), הוא תמיד אמר שהוא "סיים עם כל המשחקים" ו"אני רוצה משהו רציני באמת"

האמנתי למילים שלו. כל-כך האמנתי למילים שלו, שפחדתי לאכזב אותו. נקשרתי לבן אדם הזה ורציתי להוכיח את עצמי.

הרבה אנשים גאים בעצמם כאשר הם מצליחים להוציא 100 במתמטיקה, או כאשר הם מתחילים להכנס לכושר. אף פעם לא היה לי כוח רצון לשנות משהו בעצמי. גם לא רציתי מספיק כנראה. 

מה שהכי מפתיע אותי עכשיו, במבט לאחור, הוא הרצון שלי לשנות את כל מה שהייתי רגילה אליו ממערכות יחסים (אם אפשר לקרוא לזה כך) קודמות, ולשנות את עצמי. 

זה היה כל-כך קשה. הייתי רגילה לזה שתמיד יש לי בנים ל"מקרה חירום", אם הייתי רבה עם בן הזוג שלי (שוב, אם אפשר לקרוא לו ככה) לא הייתי אפילו מנסה להתפייס- הייתי ישר הולכת לחפש "מישהו חדש". 

בקיצור, הייתי משהו שמזכיר זונה. אבל לעזעזל, כמה שפחדתי לאכזב אותו! 

אני לא יודעת כמה אנשים מכירים את ההרגשה הזאת, אבל כשאתה באמת שומר אמונים לבן אדם אחרי תקופה שאתה לא רגיל בכלל לשמור נאמנות לאף אחד, אתה מרגיש כאילו כל החומות שלך נופלות. אתם מבינים, כל הבגידות האלה.. כל המשחקים.. זה לא יותר מהגנה כדי לא להפגע. 

אמנם אני לא פסיכולוגית, אבל הרגשתי מפוחדת כל-כך לחיות בלי ה"שריון" הזה של המשחקים והבגידות.

היחסים התקדמו כל-כך יפה. זה מאוד חיזק את הרצון שלי לא לשחק משחקים ולהמשיך להיות מחויבת רק לבן אדם שבאמת נקשרתי אליו ומאוחר יותר גם אהבתי!

אבל אחרי תקופה מסוימת, הגיעו גם הבעיות. כמו בכל מערכת יחסים בריאה, הגיעו הריבים הקטנים. נשארתי נאמנה. זה נהיה קשה יותר. 

היו ימים שהיינו מתעצבנים אחד על השני וכבר לא הרגשתי כל-כך בטוחה באהבה שלו כלפיי ועם החוסר וודאות הזה בא גם הרצון לבגוד.

החזקתי את עצמי.

אבל יום אחד קרה משהו מוזר... זה היה בוקר של מבחן גדול מאוד שלי במתמטיקה ובוקר של מתכונת בתנ"ך שלו. 

קמנו עצבניים מלכתכילה, ואחרי שכתבתי את המבחן הייתי עצובה. אני מניחה שגם הוא יצא בתחושה לא נעימה מהמתכונת.

אז רבנו על שטות כמו באיזה שעה נפגשים באותו יום. בסוף לא נפגשנו בכלל, אירוני. 

אז יום אחד לא דיברנו בכלל. אף אחד לא התקשר או שלח הודעה. 

למחרת קיבלתי הודעה ממנו: "אני הפסקתי להלחם עלייך, אני מוותר". לעזעזל מה?! חשבתי שאני הוזה.

אתה מוותר על כל מערכת היחסים הזאת בגלל שלא דיברנו יום. פאקינג יום. 24 שעות, בן אדם!!!!

באותו יום קבענו להפגש ודיברנו על המצב. הוא סלח לי (כביכול, לא שאני יודעת בדיוק על מה הוא היה צריך לסלוח לי) והמשכנו את הקשר כרגיל. 

עבר שבוע מהריב הזה, וזה היה יום לפני יום ההולדת שלו. 30 במרץ (אלוהים, אני מביאה כל-כך הרבה פרטים עליו).

ישבתי אצלו בבית והמחשב שלו היה פתוח. עכשיו, חשוב לי להדגיש, אני לא בחורה חטטנית. מעולם לא הייתי כזאת, כלומר... אני הייתי בוגדת בעצמי, מעולם לא חקרתי את בני הזוג שלי. מעולם!!!!

בכל מקרה, הפייסבוק שלו היה פתוח והוא הלך לשירותים. מיד אחרי שהוא יצא מהחדר, נפתח חלון הצ'אט שלו עם האקסית שלו... אפשר לקרוא לה "האקסית המיתולוגית" שלו. 

היא כתבה לו: "אני לא יודעת מה להגיד לך דור, אם חבר שלי היה שולח לאקסית שלו הודעות שהוא אוהב אותה ומתקשר אלייה כדי שתבוא אליו הבייתה הייתי מתעצבנת. לא יודעת, זה לא מכבד". 

לא הבנתי כל-כך במה מדובר, אז כתבתי לה בשמו: "מה את רצינית?! מתי התקשרתי אלייך?!"

היא כתבה לי (כלומר, לדור) שרק אתמול הוא התקשר אלייה והיום הוא אמר לה שהוא אוהב אותה וכמה הוא רוצה לחזור אלייה. 

הייתי המומה באותו רגע. בשוק טוטאלי. הרגשתי שהעולם קורס מעליי ואלוהים יורק לי בפרצוף. 

יצאתי בריצה מהבית שלו ונסעתי הבייתה. 

אני מניחה שהוא די דאג לי וכשהגעתי הבייתה וחיברתי את הפלאפון למטען הוא שלח לי הודעה אחת, "איפה את?" 

הסברתי לו את המצב, והוא ענה לי "תביני, אין לי שום מחויבות אלייך אחרי הריב הזה שלא דיברנו יום". 

אני לא צריכה להזכיר שהתאכזבתי מהבן אדם הזה כל-כך שלא ידעתי אפילו מה עונים על דבר כזה, כן?

אז ניתקנו את הקשר. אחרי חודש הוא שלח לי הודעה שהוא התגעגע, ואני הטיפשה... חזרתי לקשר איתו (מסתבר שבחודש הזה שלא דיברנו הוא הספיק לשכב עם 2 בנות ולהיות בקשר רציני עם עוד אחת). מאז היינו ביחד שוב אבל זה נמשך לא יותר מחודש- שוב, כמו תמיד, בגידה מהצד שלו. היום זה נגמר. 

אני עצובה ושמחה בו זמנית וזאת הרגשה שלא חוויתי כמעט אף פעם. מצד אחד, נפרדנו. זה כואב וזה עצוב. הוא בגד בי פעמיים, זה פוגע. 

בנוסף לזה, היחס שלו אליי היה מזוויע בשבועיים האחרונים. אבל אני חושבת שבכל זאת אני יותר שמחה מאשר עצובה. 

כי שיניתי בעצמי משהו שלא היה לי קל לשנות. כי רציתי רק בן אדם אחד ויצאתי שלמה בכל מעשה שעשיתי, בכל מילה שאמרתי. 

זאת הפעם הראשונה במערכת יחסים שאני יוצאת ממנה בלי חרטה, בלי המחשבה של "למה עשיתי את זה..." 

אני לא אגיד שהוא הפסיד. אולי הוא פשוט לא בנוי לקשר רציני, הוא תמיד העיד על עצמו כילדותי...

ומבחינתי זה בסדר.