בלוג כתיבה וסיפורים

כןן!!!!!!!

זה מגיע!!!! זה קורה!!! זה לא עוד חלום!!!

HOURGLASS חוזר ובגדול!!! פאמפאמפו!!!

אנא התעלמו מחירפוני הקליל חח

אז כה..אני יודעת שנעלמתי לאיזה חודש ככה

ולכן אני מפצה אותכם בפרק השני!!!

אז אני אדלג על הסליחות הבכי וחפירות שלא באמת מעניינים אותכם

מקווה שתהנו(:

______________________________

פרק 2:

הרגשתי רטט מעל ראשי, מבלי להזיז את מבטי הושטתי את ידי אל הפלאפון וכיביתי את השעון המעורר.

הסתכלתי על השעה, 6:01.

לא ישנתי כל הלילה, מה שנהיה להרגל בשלושת הימים האחרונים.

בכל רגע אמא תכנס להעיר אותי ואני אקום להתארגן "ללכת לבית הספר" כפי שעשיתי כל שלושת הימים האחרונים.

ביומיים הראשונים מצאתי את עצמי בבית, בוכה בעיקר.

למחרת , הבנתי שאין טעם לשבת בבית ולבכות, במיוחד לא במצבי הנוכחי, שאני צריכה לצאת לחפש ולהבין מה אני צריכה לעשות.

וכך מצאתי את עצמי ביומי השלישי בוהה בדלת הכניסה למרפאה שלי, שעתיים אחרי הבנתי כי כנראה שהיום לא אוכל לעשות את הצעד ולהיכנס וכך נכנעתי ועברתי אל מרכז הקניות ממול בתקווה להסיח את דעתי, מה שהתגלה כצעד לא חכם במיוחד בשל מספר חנויות התינוקות, ילדים ובגדי הריון..שנראה רב יותר משזכרתי!

והנה הגיע היום, היום הרביעי-

מחשבותיי נקטעו לנוכח אימי שנכנסה אל החדר, מופתעת לגלות אותי כבר ערה גם היום.

"סליחה חמודה, הערתי אותך?” לפני שהספקתי לענות היא המשיכה,
“רק הבאתי כביסה, לא רציתי להעיר אותך, מצטערת"

לא הייתי אמורה לקום? תהיתי בראשי.

"את יכולה לחזור לישון, חבל שתקומי כלכך מוקדם ללמוד, יש לך יום שלם".

זה היה הרגע שנזכרתי במגן בפסיכולוגיה שהיה לי יום למחרת.
מה שהפך את היום ליום חופש, אם אפשר לקרוא לזה ככה .

אהבתי פסיכולוגיה, זה היה המקצוע האהוב עליי. לכן התנחמתי בעובדה שאני יודעת את החומר
מנגד לעובדה שעדיין לא התחלתי ללמוד.

לא הייתי מסוגלת ללמוד לבדי כרגע, במיוחד לא פסיכולוגיה, כשחצי מהחומר
הוא הסבר כיצד אתה הורס ליילדך את החיים.

כן, זה בהחלט הדבר האחרון אליו הייתי זקוקה.

הסתכלתי שנית בטלפון נכנסת אל השיחות האחרונות, רשימה מלאה בטלפונים קטנטנים אדומים.

לעומת הורי שלא שמו לב להרפתקאותיי הקטנות, אנשים אחרים כן, ונראה שההעלמות שלי לא מצאה חן בעיינם.

"אני כלכך הולכת להצטער על זה" נאנחתי לוחצת על אחד הטלפונים מחכה במתח ומשננת תירוצים.

"את פשוט מתה!!” - תמיד אהבתי את נימוסיה של קטי.

אך לפני שהספקתי לענות היא המשיכה, “זאת אומרת..זה מה שחשבתי כל השבוע האחרון , מתחרפנת מדאגה!..אבל עכשיו אני כלכך שמחה לגלות שטעיתי ושאוכל לעשות את העבודה ולרצוח אותך בעצמי!”

"קטי, אני מצטערת, אני פשוט לא במצב רוח לאחרונה" מלמלתי את התירוץ הראשון שעלה במוחי.

"מה אכפת לי?!” היא המשיכה בכעס, “את יודעת איך דאגנו לך?!”

"את יודעת מה עבר עליי?..על אנה!! עוד שנייה גרמת לנו התקף לב! כל השבוע אנשים שואלים איפה את ואנחנו צריכות להמציא בשבילך תירוצים, עכשיו את מוכנה פשוט להגיד לי מה עובר עלייך?”

ידעתי שאני אצטרך לספר מתישהו ושקטי ואנה יהיו בוודאי הראשונות לדעת הכל, ועדיין...

"זה מסובך" אמרתי לבסוף, נושכת את שפתיי התחתונות, הרגל ילדותי שאף פעם לא עבר.

"לא זה לא! את זאת שעושה את זה מסובך"

לא, לא נראה לי גיחכתי בעצבות בליבי.

"…אז את באה אליי ואני אקרא לאנה ואנחנו מדברות על זה!” היא אמרה לבסוף לאחר שתיקה.

"יש לשתינו מחר מגן קטי, אני צריכה לשבת ללמוד" הגנתי במהירות ,

"באמת אריאל? הרי שתינו יודעות טוב מאוד שהתקשרת לפה כי את יודעת שבחיים לא תלמדי לבד...

אז עוד חצי שעה? “

היא שאלה לבסוף אחרי נאומה.

נאנחתי בתבוסה,

"עוד חצי שעה"

"טוב, שאלה הבאה, עפ"י התאוריה של רוג'רס הסבר כיצב התנהגות האמא עלולה להשפיע על התפתחות
האישיות של נועה. התשמש בשני מושגים מהתאוריה..”

הראש לא הפסיק לכאוב, נשכבתי על מיטתה של קטי מנסה להתמקם בזעירות ובנחות המינמלית האפשרית
עם כל הסיכומים והספרים מעורבבים על רגלי.

בלי להרים את הראש כבר יכולתי לחוש במבטיהם הדואגים של אנה וקטי.

"אריאל, את כבר ככה מאז שהגעת הנה..אולי כדי שתגידי לנו כבר? את תרגישי יותר טוב"

שאלה אנה במעט חשש, דבר דיי מפתיע בהתחשב באישיות הקופצנית ומלאת הבטחון שלה.

אנה הייתה שחקנית אמיתית, תמיד אמרנו זאת.

בייחוד בשל התיאטרליות והאנרגיה הבלתי פוסקת שיש לה.

היא הייתה יכולה לדבר איתך שיחה רגילה ופתאום להתחיל לצרוח להתגלגל על הרצפה בכאב כשהיא מדקלמת
שורות דרמטיות ממחזות לא ידועים...אי אפשר היה שלא לאהוב אותה.

קטי לעומתה הייתה אולי הביישנית ביותר מבין שלושתינו, למרות שקשה מאוד להכריז על מנצחת מבין שתינו. אך כשהיית איתה לבד הביישנות הייתה מתחלפת בקופצנות וילדותיות שלא יכולת שלא להתאהב בה.

את קטי הכרתי מכיתה ז', מיד התחברנו, שתי חנוניות ביישניות . אנה הצטרפה אלינו כשעלינו לתיכון היא הייתה הדובדבן שבקצפת , המוסקטרית השלישית ,התוספת המושלמת שהפכה אותנו לשלישיה שלא ניתנת להפרדה.

לפחות לא הייתה עד עכשיו, לא יכולתי שלא לתהות עם דברים הולכים להשתנות.

"לא" עניתי לבסוף , תשובות קצרות וחוסר הסברים היו באופן מפתיע שיטה נהדרת להשתיק אותן.

"טוב" אמרה קטי אוטומטית, שאחד מהיתרונות הגדולים שלה הוא שכשצריך, היא לא תציק.

במקום זה היא פנתה לאנה "תסתכלי בתשובות ותבחני אותי, רוג'רס זה מהגישה ההומוניסטית פנומנולוגית נכון? אז התשובה תהיה הערכה חיובית מותנית ולא מותנית כשההורה..-.”

"אני בהריון" מלמלתי,

האומנם? ..זה היה חלש כל-כך.

אני לא בטוחה כמה נמשכה השתיקה בחדר, זה הרגיש כמו שעות.

לא התכוונתי לומר את זה בכלל, לא עכשיו!..אבל לפי המבטים, נראה היה שמאוחר מידי.

"מה? איך?!..זה לא יכול להיות ..זו אמורה להיות בדיחה או משו?!?!” אנה הייתה הראשונה להגיב בזעם.

"לא" הייתה זו הפעם קטי, קולה חלש לעומת אנה כשלפי מבטה נראה שההבנה הכתה בה, דמעות החלו לזלוג מעיניה כשהחלה למחות אותם, מסתירה את פניה. “זה לא יכול להיות" – היא המשיכה, “זה לא יכול להיות" היא יבבה בשקט קולה שבור מדמעות .

"עברתי כבר את שלב ההכחשה, אחרי 3 בדיקות חיוביות..לא הייתה לי הרבה ברירה" מלמלתי.

מבטי על קטי שעדיין יבבה מסתירה פניה.

"אבל איך? זה לא יכול להיות!!..את הרי..” אנה המשיכה נסערת.

זה הרגע בו קטי החליטה לגלות את פנייה עינינו נפגשו, לא נפרדות.

אנה ששמה לב לכל מה שקרה החליפה מבטים מבולבלים בנינו נעצרת על קטי.

"את ידעת על זה?!” היא שאלה " כי בהחלט נראה שקרה פה משהו שפשוט החלטתן לא לספר לי!”

"זה לא היה ככה אנה, זה סיפור ארוך שבי אני אספר לך" אמרתי ברוגע בעוד קטי נשארה לשבת בשקט.

"הכל התחיל לפני חודשיים כמעט , כשהיה עוד תחילת חופש פסח ואת היית בחו"ל...” התחלתי

הייתי בחדרה של קטי היא הייתה בדיוק בשירותים בעוד אני נעמדתי מול המראה מחליקה את שערי הגלי ומתאפרת .

כחזרה קטי לבסוף כבר הייתי מאופרת כמעט לגמרי כשרק שפתיי נותרו טבעיות, הסתובבתי עלייה,

היא לבשה גופייה גדולה צבעונית עם מחשוף שבכל תנועה קלה ניתן היה לנחש שיגלה הרבה נוף,

ואיתה חצאית צמודה שחורה שלא השאירה הרבה לדמיון כשלרגליה עקבים גבוהות במיוחד.

ניתן היה לראות כמה לא נוח וחשופה הרגישה אך ידעה שלמשימה הזאת זה רק יכול לעזור.

"את נראית טוב!!” צחקקתי לעברה "בסוף לא ישארו גברים בשבילי"

היא הוציאה לעברי לשון מצחקקת בקלילות "איי! עם מה שאת לובשת אין לך שום זכות להתלונן לגבי"

הורדתי את מבטי לעבר גופי, כן, השמלה הצמודה השחורה שלי ניצחה את בגדיה של קטי ברמת החשפנות שלה.

"להשאיר את השפתיים טבעי או אודם?” שניתי נושא.

"בהתחשב במטרה שלנו אני חושבת ששתינו נשאר הלילה טבעיות ..אבל קצת ליפ גלוס לא יזיק"

"טוב..מוכנה?" שאלתי לבסוף.

"יאפ..רק לבדוק שלקחנו הכל.. ארנק? פלאפון?”

"יש ויש" אמרתי שמה את נעלי העקב שלי תוך כדי.

"איפה התעודת זהות שלך?” היא שאלה יותר בשקט כנראה מפחד שאמא שלה תחליט לבקר אותנו במפתיע.

"על השולחן" , היא מיהרה לקחת אותה פותחת ובוהה בה בדייקנות סורקת את כל הפרטים,

"כה נראה טוב" אמרה לבסוף "הם יקנו את זה"

"אוקיי שיחת סיכום אחרונה,” אמרתי מתיישבת לידה על המיטה,

"אנחנו באות לשם משתכרות עד התחת ועושות את זה!..חושבות על זה כמו התערבות!”

"אעה! ועד סוף הערב שתינו נקבל את הנשיקה הראשונה שלנו" היא סיכמה בחיוך לפני שיצאנו לרכב.

כן, אני יודעת שזה פתטי, שתי ילדות בנות 17 שלא התנשקו אף פעם בחיים שלהם.

מה לעשות? המצב עד כדי כך נורא, מה שהוביל להלילה..

שתינו תמיד היינו ביישניות מה שלא עזר לנו מבחינה חברתית אבל זה לא שלא היו הזדמנויות .

פשוט לא יצא..לא כמו שרצינו וככל שעבר הזמן הדבר הפך ליותר ויותר מפחיד ועכשיו אחרי 17 שנה , החלטנו לשים לזה סוף..כי אם הראש אומר לא..האלכוהול יגיד כן!.

הגענו לפאב הומה אנשים, איך שנכנסנו יכולתי להרגיש את המבטים עלינו..ידעתי שנראינו טוב לפחות הכי טוב שאי פעם נראינו.

התיישבנו על הבר בביטחון מחייכות לעבר הברמן שמיד ניגש לדבר איתנו..
הוא בהחלט היה נראה טוב, עם ידיו השריריות, שיערו הבלונד כהה ארוך יחסית, לסת נוקשה ועיינים ירוקות בוהקות כמו שמעולם לא ראיתי עם מבט חודר שבאופן מוזר קצת הרתיע.

"שלום בנות עם מה תרצו להתחיל?” הוא שאל מושיט לעברינו תפריט אלכוהול,

"מממ..” הסתכלתי לעבר התפריט מתלבטת מעבירה מבטים לקטי, “צייסר?” שאלתי אותה.

"טקילה" היא הנהנה בהסכמה שתינו מביטות לעבר הברמן,

"זה יהיה על חשבון הבית" הוא הנהן בחיוך.

עצרתי את סיפורי כשנזכרתי בעיניו... ירוקות.

יכול להיות ש.. זה הוא?

"היי! ארי? ..הכל בסדר?” שאלה אנה קוטעת את מחשבותיי.

"אממ כן,” מלמלתי, “פשוט חשבתי על משהו" לקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי,

"בכל מקרה, המשכתי. מפה אני כבר לא זוכרת הרבה, אני זוכרת כמה אנשים שבאו ודיברו איתנו במשך הלילה אני חושבת שאפילו נפרדנו לכמה זמן..אבל אני לא זוכרת הרבה מעבר לזה"

הפנתי את מבטי לעבר קטי , “קטי? את זוכרת משהו?..אני צריכה שתזכרי”

"זה הוא, זה הברמן. אני לא הייתי בטוחה עד שהתחלת לספר אבל עכשיו אני כמעט בטוחה זה הוא"

"קטי אני צריכה שתספרי לי כל מה שאת זוכרת!”

" זה לא הרבה..בכל זאת, שתינו היינו שיכורות מהתחת באותו לילה" היא גיחכה.

"אני לא מאמינה שפספסתי את זה" מלמלה אנה.

"אז ככה, “ המשיכה קטי,מתעלמת מדבריה “ בהתחלה ישבנו לבדנו דיברנו הרבה עם הברמן במיוחד את והוא, באיזשהו שלב שכבר התחלתי להרגיש שאני מפריעה לכם " היא צחקקה אך המשיכה,

"בא עוד בחור והתחיל לדבר איתנו במיוחד איתי, את שהיית יותר שיכורה ממני מיהרת להסתובב עליו

ושאלת 'היי!! אתה יכול לעשות לי טובה?' אחרי שהוא הסכים אמרת בחיוך 'חברה שלי ממש צריכה מישהו שינשק אותה'..ואז..טוב בוא נגיד שזה הרגע שנפרדנו" היא אמרה אדומה כולה.

"פששש קטי שובבה!!” צחקה אנה.

"שוש!” השתיקה אותה קטי ומיהרה להמשיך, “אבל לפני שנפרדנו, זאת אומרת, איך ששאלת אותו את השאלה , רוי , הברמן בא ואמר ' את לא צריכה שמישהו ינשק אותך?' -”

"כן אני זוכרת את זה!” קטעתי אותה לפתע כשעלה בראשי הפלאשבאק.

מבטי היה על קטי והבחור המסתורי שלא הפסיקו להביט בחושניות אחד בשני מהרגע ששאלתי את השאלה, שמעתי אותו מלמל בהסכמה בחזרה משהו לגבי זה שהוא ישמח לעשות את זה,

הייתי כלכך שמחה בשבילה, זה הגיע לה,

הסתובבתי כששמעתי את הקול שלו,

"את לא צריכה שמישהו ינשק אותך?” שאל מבטו חודר בי,

"למה?” שאלתי בפלרטטניות "אתה מציע את עצמך לעבודה?”

"מממ.. אבל זה לא יהיה יפה מצידי כברמן , לנשק בנות יפות בזמן שאני אמור לעבוד"

"אז כנראה שאצטרך למצוא מישו אחר לנשק" נאנחתי בחיוך מסיטה את מבטי לעבר שאר האנשים בפאב מחפשת טרף חדש.

"אז מזל שהמשמרת שלי נגמרת עוד עשר דקות" הוא לחש באוזני.

"מממ מזל" חייכתי בניצחון.

מקווה שאהבתם..

תגובות יתקבלו בשמחה!!(: