"את? הנדסת תוכנה? הן לא אמורות להיות אמ…לא
משהו?" – אמר לי ש' אתמול, כאשר בהפסקה בין שיעור בקורס הפסיכומטרי לבין עוד
שיעור שוחחנו לנו קבוצתית על דבר מה אנו רוצים ללמוד בעתיד.
"כן..הנדסת
תוכנה עניתי..אולי מדעי המחשב אם לא היו לי ביצים לבלות 4 שנים בבית בפוטנציה (זאת
בעוד אני עדיין מתלבטת בנוגע לווטרינריה..:( או שאולי יקפוץ לי רעיון יותר פרקטי
לראש במשך השנה...מי יודע, העולם כל כך הפכפך לאחרונה, לא המוח שלי אמנם, אבל
העולם בהחלט כזה ואני צריכה איכשהו להתאים את עצמי אליו או בעצם להתאים אותו
אליי...לא יודעת...).
מחמיא לקבל סוג
של מחמאה על דבר טיבן של מהנדסות תוכנה מבחינת מראה, אבל אני לא ששה תמיד לקבל
מחמאות מ"גברים/בחורים זרים"...אם כי לקבל מחמאות אף במסווה זה
נחמד. אני מאמינה בעצמי מספיק שבכל דרך שלא אבחר אוכל להצליח בצורה כלשהי, אבל
כרגע אני מתרכזת בפסיכומטרי.
אם כבר מדברים
על הפסיכו' הידוע לשמצה בפי ההמון, אתמול לאחר מתכונת שיעורים ארוכה למדיי, תפס
המדריך אותי ועוד בחור אחד מהקבוצה שלי (13 איש בכיתה 13...מה שהופך אותנו ל12
מיוחדים – בלי להתחשב באירונית המספרים כאן [13 מזל? או לא...תלוי איך מתבוננים על
זה]) והודיע לנו רשמית שאנחנו בפוטנציאל ל"מועדון 700" – מחמאה
נוספת ליום, אני לא מתלוננת, ה"קאץ'" היחיד הוא טונה של ש"ב להגשה
לשיעור הבא (יום ראשון) וזה בנוסף שתוכנית האישית שגם ללא אלו דיי קברה אותי תחת
ערימת ספרים – ואני נהנית "לעשות צלילות אל תוך הדפים" ולתרגל (הו,
הלוואי והצלחתי באמת להיפטר מפקטור הלחץ בצורה חלקית לפחות – אני בטוחה שזה מה שהרג
לי את הפסיכו' בפעם שעברה...או אולי חוסר שעות השינה, או אולי הריכוז בבגרויות - עצה שלי
לתיכוניסטים מביניכם - אל תעשו פסיכומטרי בתיכון, לרוב זה סתם גורם
לעגמת נפש, אז מה שזה מסובסד וכ"ו וכ"ו...אני למשל עד היום מתכחשת לציון
שלי ואני באמת שלא זוכרת אותו – זוכרת רק עד כמה הייתי מאוכזבת) ולתרגל
ולתרגל...ו"חוסר חיים".
לגביי
"חוסר החיים" – הבטחתי לעצמי ש"לא עוד" , לא משנה כמה
ש"ב יהיו לי אני אדאג לפנות זמן לכל הדברים שאני באמת אוהבת ...דברים בשבילי.
כמו כן, גם על החברים שלי אין בכוונתי לוותר כלל, עם כל הקושי, ב"תכלס"
אי אפשר להיות בריא נפשית ולהיות מרוכז לגמרי במשהו אם לא דואגים שהנפש גם תהנה,
זה מרגיש כמו חנק.
ולכן, היום מבין
כל העמודים והספרים ששוקלים יחד בערך כמוני, טוב...פחות, אבל עדיין:
החלטתי שלהגיע
לפריסת שחרור של אחת החברות שלי בבסיס, כי זה יעשה לי טוב, כי שם אני אראה את מספר
הפנים שבשבילם שווה מדיי פעם לחזור לצבא וכמובן שאני בטוחה שיהיו עוד משוחררים
שיגיעו בדיוק כמוני לאותה ה"פריסה".מעבר לכך, עבודה, לימודים, שינה,
פנאי, חברים,משפחה...(ועוד...) – לכל דבר הזמן שלו ורצויי לאזן ביניהם (הדברים
ש"רוצים" והדברים ש"צריך ורצויי" – מה שאני מצליחה
לעשות בצורה לא רעה עד כה.
Well…Good Luck To Me…
והיות והתעוררתי היום על רגל ימין ובחיבוק, אני מקווה שגם היום ימשיך על רגל ימין ועל הצד הטוב ביותר - למרות שהיום יוקדש ברובו לנקיונות ולסיום ה"פרוייקט" וש"ב לקורס...
החיים "לא הוגנים" - אבל יש דברים ש"חייבים לעשות", ש"צריך לעשות".
ולכם, אני מאחלת
יום נעים ומאוזן.
אנג'.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אנג'י
