בוקר,

התעוררתי ב-6, ברגע שהשעון שמעורר בפלאפון צעק "FIRE!" (שיר של סקוטר.מתחיל בשקטבשקט ואז באה הצרחה הזו - במקרה שלי, זה רק השעון המעורר עם הצרחה. עובד כל פעם מחדש, מעלים כל רצוןלהמשיך לישון).

אני מרגישה כמו שאיזו שתיית שיחרור, אפילו כזאת לא ממש היתה לי בצבא...

רניתי בורקסים, מאפים למיניהם והגעתי לעבודה.

בדרך קפצתי ואספתי את הקפה שלי ב"ארומה", הם כבר מכירים אותי טוב בסניף, כבר לא שואלים לשמי...

קוראים לך אירה, נכון? (אמר אחד חדש), מוקה דל? - הקפה שאני הכי אוהבת שם.

הקפה הגיע.

איך שה"בריסטה" ראתה אותי והבחינה כי המוקה עם קצף (אני תמיד מבקשת בלי), העירה לבחור החדש, שהקפה שלי לא אמור להגיע עם קצף ומיד הציעה להעיף לי אותו.

אני התגובה החלטתי שלא הפעם, היא הכינה לי ציור יפה מדיי עליו...:)

אחלה בוקר, אחלה קפה.

כשהגעתי לעבודה, נכנסתי לקו אחרי סידור הבורקסים והמאפים על ה"בר" והדפסת שלט קטן שיסביר את האוכל בנוסח:

"קח/י מאפה ותהיה/י לי בריא/ה  :) !

*לא, זה לא בגלל ערב חג...

זה אני, אני מתחילה ללמוד בקרוב (ב"ה)

בתיאבון, א' :)."

והשיחה הראשונה שלי ערכה שתי שניות, רק עניתי לטלפון בצורה הכי יפה שאני יודעת (על הבוקר זה קל - עוד לא העלו לי את הסיף...:P - בהמשך היום קשה לזייף חיוך בטון שלי...אבל היום זה גם ככה יום עבודה עד 12:00...).

מקווה שזה יהיה יום טוב ...:)

אחרי הכל, ערב חג שני...

יום אחרון בפועל לעבודה, אחרי זה ב"ה כמה ימי חופש ואז, החופש נגמר ו..לימודים.

אנג'.