לאחר שחזרתי היום מאחד השבועות המטורפים ביותר שלי הביתה, סוף-סוף , היצור הראשון שראיתי היה הכלב שלי...טום הזקן והחביב...חולה, לאחרונה במצב מתדרדר, בעל אי ספיקת כליות, עם בעיות ראיה, בעל ריח מוזר ו...אני אוהבת אותו. הוא ירד מהספה הקושי רב והלך לקראתי, תוך שהוא מתבונן עליי בעיניים שאיבדו את שמחת החיים בהן כמעט לגמריי, הוא ניסה לכשכש בזנב, אך כל שיצא לו היה ניפנוף עייף. הוא התבונן עליי למשך כמה רגעים במבט עצוב ומוזר מעט תוך שהוא מנסה להראות כמה שמח הוא היה לראות אותי.

לא נתתי לו לחכות יותר מדיי, פשוט נפלתי על הברכיים, חיבקתי אותו, ליטפתי והתחלתי לבכות. הפעם, מאחר ולא הייתי בבית שבוע (טוב, אוליי רק בכדי לישון בו - וזה הדבר היחיד בעצם שעשיתי בו ) הבחנתי בהתדרדרות במצבו. קשה לי לראות אותו דועך כך...

סיפרו לי שבשלושת הימים האחרונים הוא כמעט ולא אכל כלום ולא שתה כלום...אני דואגת לו ובעיקר שומרת ש"חיות הטרף" הלבנה והמנומר לא יראו בו מטרה מהלכת...מגינה עליו...הוא זקוק למנוחה הזו.

השלמתי שעת שינה, ומייד ציפו לי ניקיונות. הייתי בטוחה שזה לא ייגמר לעולם, ארוך ומיגע, אבל הצלחתי ואז- עוד שעת שינה. אחת שנקטעה ע"י צלצול הפלאפון. אייל היה על הקו השני, הוא נשמע נרגש.

בהחלה כעסתי עליו מעט, אחרי הכל שוחחתי איתו בסוף השבוע שעבר והסברתי לו שאני זקוקה לזמן להבין את עצמי ואם כבר אז גם אותו...מי היה מאמין שמישהו יצליח לבלבל אותי כל כך (טוב נו..לא כל יום מישהו מביא לי מפתח מהבית שלו...ו"את ליבו..."):

-"אנג'?"

-"כן..." (עניתי בקול מעט רדום).

-"ישנת?...אני אתקשר יותר מאוחר."

-"לא..זה בסדר...shoot." (עניתי בחצי חיוך מהצד השני של הקו).

-"..אני יודע שביקשת "שקט" למשך זמן שתחליטי..אבל.." – הוא השתתק.

-"....אבל מה?" – קיוויתי שהוא לא יאמר משהו שיבלבל אותי עוד יותר.

-"...אלינה התקשרה אליי היום, היא רוצה שנחזור או ננסה ..ואני לא יודע מה לעשות...מצד אחד יש אותך, גם אם את שמה אותי בסימן שאלה עצום ולא מגדירה כלום – כך אמרת את זה לא? , ומצד שני...היא...".

-"..תזכיר לי...אלינה זו הארוסה לשעבר ש..."

-"..כן, זו ש...בדיוק שתפסה רגליים קרות והלכה איתו..."

-"...תעשה מה שאתה חושב לנכון, אני לא מחזיקה איש...אני יודעת שהיא הייתה האהבה הראשונה שלך.."

-"אבל...מה איתך?"

-"..חמוד, זו החלטה שלך ורק שלך. אני מעריכה את הרצון הכן להתייעץ איתי, אני מעריכה הרבה דברים בך ואתה באמת אדם מקסים..אבל אמרתי לך בדיוק מה עובר אצלי מבחינת הרגש...ידעת את זה מראש...ואם אלינה עדיין נותר חתומה בפינה חשובה בליבך – אל תהסס..."

-"...את יודעת בדיוק למה אני מדבר איתך על זה..." (הוא ענה מעט עצבני [לא כועס..פשוט לחוץ מעט]).

-"אני יודעת. גם אני הייתי מדברת איתי במקומך, אבל אתה רואה ש..אתה יודע..אני בטוחה שאם היא רוצה לחזור אחרי שהיא נטשה, יש בזה משהו...אם כי אני לא מכירה אותה.."

-"ובגלל זה אני שואל אותך. ז"א, קשה להבין אתכן..."

-"אתה מספר לי? אתה חושב שאתכם קל יותר להבין?"

-"...לך אחרי הלב, נכון, הדבר הזה מתנהג כמו דביל לפעמים ובדיוק בגלל זה נפגעים, אבל היא..אממ...היא."

-"...קיוויתי שתאמרי לי משהו אחר..."

-" אייל, אני מדברת מהלב עכשיו, אני רצינית לגמריי. גם אחרי מה שהיא עשתה...אם היא רוצה לחזור, אולי נועדתם.."

-"אני לא מאמין בגורל."

-"אני מאמינה, אם כי אנחנו גם יכולים לשנות אותו. אל תדחה אותה על הסף..תקשיב לה...חרטות הן אנושיות, טעויות ניתנות לתיקון – לא משנה עד כמה הכל היה כואב אז..."

-"...בבקשה אל..."

-"אל מה? אתה יודע שהיא האדם הכי אהבת בחייך...אני לא אוכל להיות היא אפילו אם אני ארצה ושנינו יודעים או פחות או יותר יודעים מה המצב כאן..."

-"..אני יודע שאמרת..."

-" והתכוונתי..."

*לא אכתוב כאן בדיוק מה שאמרתי לו ומה אומרות 3 הנקודות בסוף ה"..אני יודע שאמרת" – זה מעבר לגבול מה שאני מוכנה לכתוב כאן ורוצה לכתוב כאן (+אולי אסתכן כך במידה מה במכות מקליאו...).

-"אני ממש לא יודע מה לאמר..."

-"אל תאמר...פשוט תדבר איתה ותקשיב למה שיש לה לאמר...אם היא התגברה על האגו שלה ומצטערת , אם כי זה לא הכי תירוץ למה שקרה...אולי יש טעם..."

-"את חושבת?"

-"אני בטוחה. אין לך מה להפסיד !" עניתי בנחרצות.

-"אני אדבר איתך אחרי זה אוקיי?" (הוא ענה בהיסוס).

-"בוודאי, רק תנסה לא להעיר אותי בין 16:00 ל18:00 "

 

וכך נגמר השלב הראשון בשיחה הזו.

 

 לפעמים אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו יותר מפרק הזמן האמיתי שהוא חלק מה"אנשים שלי". הוא עבר כל כך הרבה בחיים, אולי בגלל זה הוא מבין אותי ואני מבינה אותו.