"בבקשה תחזרי הביתה...כל כך ריק כאן.." - אמרה לי אמא לפני כשעה.

לא רציתי לחזור, לא רציתי להיות כאן, במקום בו גם לי יהיה ריק.

התרגלתי לראות אותו שוכב על הספה, מכשכש בזנב וקופץ,רץ לפגוש אותי בעליזות... ובזמן האחרון לעיתים רחוקות הזזת זנב, מבט עצוב, ועם זאת במיהה לליטוף וסוג של הקלה שגם במצב הזה מבחינים בו וברעיפים עליו טונות של חיבה.

טום הזקן...12 שנה הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי, חלק נכבד בילדות שלי .

תמיד ניסה להבין אותי, תמיד בא לרגליי כשבכיתי, תמיד התבונן עליי מנסה להבין ואז, הרים רגל קדמית מישיבה וגרד אותי, כאילו שואל..מה קרה, עם המבט הידידותי בעיניים.

מזה כמה חודשים הוא נאבק על חייו ולאחרונה הכל התדרדר. בשבוע האחרון ממש לפי שעות ראיתי אותו דועך...בשעות המועטות שהייתי בבית ישבתי לידו מקשיבה לנשימתו הכבדה, מתבונן לי בעיניים ומבקש עזרה כי איננו מבין מה קורה לו....עזרה שאפילו המכשירים התרופות והרופאים כבר לא יכלו לספק לו.

סיפקתי לו את המייטב, כל תשומת הלב שלי הופנתה כלפיו...

והיום, זה נגמר.

הוא לא ישוב עוד...

הכאב שלו הפסיק לפני מספר שעות, ולי נותרה ריקנות וגעגועים ליצור החום והמתולתל שלי..

טומי 1995 - 02.10.2007

R.I.P