אחרי שהבטחתי לעצמי מאות פעמים אתמול שאלך לישון ברגע שאהיה עייפה באמת, שאחוש אותה עוברת בגופי, עיניי נעצמות, הנפש נרגעת אח לרגע והמחשבות עוזבות אותי לטובת חלומות באשר הם...

מצאתי את עצמי יושבת על הגג שוב, שוב עטופה בסמיכה , כוכבים משקיפים עליי מלמעלה יחד עם הלבנה ואני שוקעת במחשבות.

אני יודעת שזה אבסורד שאותן מחשבות שמגיעות דווקא בלילה הן אבסורד משום עצם קיומן כלל, יש דברים שלא אמורים כבר לעבור לי בראש או לרדוף אותי - אבל זהו כניראה המחיר שעליי לשלם על זיכרון.

אדם אחר היה מייד חושב שעדיף היה כבר למחוק הכל, אבל לא אני - הניתוחים של דברים, הניסיון, המשמעות...אבל לא אני - הכל חוזר אליי באישון לילה.

כך ישבתי לי על הגג עם הרוח הקרירה שנשבה, השקט של הלילה , השקט ללא העירוניות לה אני רגילה - רק אני הכוכבים והלבנה.

מסתבר שפעם נוספת בחיי השקמתי לפני החמה עצמה, קרני השמש העירו אותי אף עוד יותר מאותם דברים שחלפו לי בתאים האפורים והרעידו את גופי יותר מהקרירות.

זה הזכיר לי לרגע את האתמול כשחזרתי הביתה והרוח על פניי, עצמתי את העיניים אף לרגע וכבר לא רציתי לפקוח אותן את הקור בחוץ.

מצחיק, מה שקורה בלילה שונה לגמריי מבחינת מזג האויר מהיום - שמיים וארץ של ממש ואילו אני קועה בין שתי הפאזות האלו ומנסה להישאר במקום עם כל תנודה שלהן - המקום שנבחר בשבילי בחלקו ובחלק השני שבחרתי לעצמי ובניתי במשך הזמן.

אפשר להוסיף מעט צמר גפן כדי לרכך מעט את הנפילו שלי מדיי פעם, אבל כדי לעשות את זה בצורה הטובה ודווקא במקומות הדרושים אני זקוקה לעוד...

אין לי מהיכן להשיג את ה"עוד" הזה ואני בספק שנחוץ לי "עוד" מזה...אולי בהמשך חיי, בינתיים 19 שנים מעטות של ניסיונות שונים ואני עדיין לא יודעת איפה למקם את צמר הגפן.

הדבר היחיד שאני מצטערת עליו שמור עמוק עם הסודות הרבים שלי שאיש אינו יודע ולא ידע עד שאחליט שזה נכון.

רק שלשום עשו לי סוג של ניתוח אישיות מטאפורי ע"פ  דימיון מודרך ולא היו שום הפתעות במפה כביכול - אני בטוחה למען האמת שכל בן אדם שיתבונן לי בעיניים יבין בדיוק עד כמה אני סגורה - לעומת כל הפתיחות שאני משדרת. אנשים מבינים את זה, אלו שבאמת מסוגלים להבין.

קופסאת ברזל אטומה עם מעט חלודה שגרמה לחורים במעטפת החזקה הזו, חורים שמאפשרים לדברים שונים לפרוץ החוצה לפעמים ועם זאת מונעת מהדמעות שלי להפציע מאיי שם היכן שטמונים ומטופחים הורדים שלי השחור והאדום...אלו שמייצגים אותי לטוב ולרע ואת שניהם אני אוהבת.

"Someday I'll learn to love these scars
Still fresh from the red-hot blade of your words"

(Nightwish - Bye Bye Beautiful)

לכל אדם יש את הימים האלו שהמחשבות לא נותנות מנוח וכל שרוצים הוא לקבור את הראש עמוק בשלג קר ולהקפיא אותן שלפחות יגיעו למצב סטאטי, אבל משאלות לא באות לידי הגשמה תמיד ורצונות לא פועלים לפעמים למימושם לפי ערגתנו.

עצמתי את עיניי שוב, ופקחתי אותן רק ברגע שהרגשתי חמימות של קרן אור אחת על עפעפיי. הבוקר היה יפה אך לא אוכל להשוות אותו ללילה.

ועם הבוקר הגיע יום חדש, דף חדש נוסף בחיים ואפילו סוף שבוע שבו אני מקווה שלא יחזרו הרוחות מליל אמש.

שיהיה לכם המשך סופ"ש מקסים וחורפי במידה.

אנג'.