למרות שתיכננתי את כל הסופ"ש הזה מראש, כמעט כלום לא יצא לפועל. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה הייתי כל כך עייפה...עייפה כל כך שאתמול, רק בכדי לבקר את הדודים שלי היום (בערך עד עכשיו) הלכתי לישון בסביבות הערב - 9. בד"כ זה לא קורה, לא תמצאו אותי ישנה בשעות כאלו - אלא אם כן תפסתי משהו חורפי שהתיישב ופתח תרבית בגופי.

היום, כשנרדמתי ברכב בעוד ההורה הזכרי שלי נוהג, זה היה השיא - באוטובוסים ישנתי, רכבות - גם הצבא לימד אותי להפוך לחדר שינה שמרגיש טוב מחדרים של איקאה (בדמיון כמובן), אבל מעולם...עד היום - לא ישנתי ברכב פרטי (טוב, חוץ משל אייל ואפילו לא שמתי לב לזה וכבר הייתי בית, ספה בסלון ושמיכת פליז עם פרחים מכסה אותי - כן, של אחותו שישנה אצלו לילה קודם לכן).

אבאב היה בטוח שאני חולה, אבל להפתעתו , ממש לא, או לפחות לא ממש - כי חופ אין לי (ואם הוא היה שופט כפי שהצבא שופט"חולה/לא חולה" - אם היה לי 37.5 הריי שלא היה לי חום כלל.

ניחא, גם היום אולי תהייה לי שינה מוקדמת, את התוכניות המקוריות להיום עזבתי זה מכבר כשנודע לי על הביקור האפשרי אצל הדודים.

הביקור אצלם הפעם היה כרוך בכאב מה, הכלבה שלהם כל כך הזכירה לי על טום שלי (ז"ל...), היא עוד מצאה לנכון להתיישב מאחוריי בספה ולהירדם, מדיי פעם דוחפת אותי עם הרגליים מתוך שינה...האף השחור הגדול והרטוב..העיניים הכמעט אנושיות...צביטה בלב של ממש...:( , אבל התגברתי.

עכשיו אני פשוט יושבת לי מול המחשב, משרבטת דברים בעצרת הלחצנים ולאף אחד לא משנה אם אני במעיל סיבירי או בלבוש מינימאלי ובפוך (המצב האמיתי) - אח...כמה טוב להיות מאחורי מסך וללא מצלמת אינטרנט ופשוט להינות מהחורף (אפילו הדליל הזה) בתוך הבית.