התעוררתי הבוקר כשאני מלאה באנרגיות, אבל תשושה נפשית...(לא אפרט כאן). הקורס נגמר אתמול וחזרתי הביתה לאחר שאפילו לא סיימתי במאת האחוזים את המבחן האחרון - מז"א? פשוט כתבתי וכתבתי, הרגשתי כאילו אני מקיאה על הדף את כל החומר שלמדתי (כן, זה שנמחק אחרי מבחן אחד ועוד אחד ועוד אחד..) אבל עדיין מצאתי את הכוח לכתוב. במלי לחשוב יותר מדיי, פשטתי את המדים ועברתי לאימונית שלי ופשוט יצאתי.

כרגיל, כמו בכל פעם שאני לא "סגורה על עצמי" משום בחינה, פניתי לכיוון הים - אולי אמקום היחיד שנותר לי כרגע וריק בשעות בהן אני מעדיפה לשוך את המצוקות שלי. עדיין לא בטוחה שאין הן נובעות, לא בטוחה לאן הן יובילו אותי או מה אני אעשה איתן כדי פשוט להתמודד והיוותר שלמה עם עצמי (דבר שקשה לי לאמר על עצמי עכשיו...).

היה שקט, לא היה איש ביום בלבדי , הים והחול הנשטף בזרם.

אני לא אוהבת להיות כל כך לבד, אבל אני מרגישה את הלבד הזה חודר עצמות - מה שבמצב שלי אינו ממש תקין. תוהה לעצמי שוב האם עשיתי נכון...

היו לי תקופות בחיים שהרגשתי את הצורך להתבודד, את הצורך לשתוק ואת הצורך להתגונן מהסביבה, לא קיים בי הצורך הזה, אבל ה"לבד" שלי חיי וקיים מכמה בחינות, השתיקה שלי אומרת יותר ממה שאני יכולה להגיד ואני לא רוצה להתבודד לגמריי.

מצטערת שאני לא מוצאת  את המילים להסביר מה פשר העניין, למען האמת, אני מוצאת אותן - אבל אן לא ישנו הרבה ואני בספק ש(שוב) מישהו יבין.

אזניים קשובות יש לי בשפע, אבל כל אוזן קשבת מתאימה לדבר מה אחר - כך קשה לי להחליט עם איזו "אוזן" לפתוח בשיחה-> הלוואי וקצת יותר דברים שקורים לי היו פשוטים, יותר לפעמים - אבל זו דרך העולם כלפיי כניראה - לא ממש משנה אם ניסיתי לשחד את דרכי העולם להיות יותר סבלניות כלפיי, הן פשוט לקחו את מה שלקחו וזהו...

ואני עדיין כאן - מנסה להבין מה קורה כאן לעזעזל , ולצערי ללא עזרה מיוחדת מאיש.

אני לא מנסה להיכנס לדיכאון או להישמע כזאת, באמת שלא - אבל אם הייתם יודעים אילו "WTF ITEMS" מסתובבים לי בראש ומה אני חולמת - גם אתם הייתם טיפה מודאגים (כמובן במקרה שהיה איכפת לכם...).

"....A nightingale in a golden cage
That's me locked inside reality's maze
?Can't someone make my heavy heart light..."