לא נעלמתי, פשוט הייתי מרותקת (יאק, אפילו להקליד את המילה הזו דוחה אותי עכשיו..), זה היה שבוע כמעט שלם מתחת לאדמה עם טיולים על גגות וישיבה עם ידידים ואנשים שבאו לבקר אותי/להאכיל אותי.

הראשונים לביקול היו כמובן ההורים שלי - אחרי שלושה ימים, בהם כבר הייתי שקועה מתחת לפני השטח בבסיס (כן, ריתוק בבסיס שלא מיועד לכך איננו הדבר הסימפטי ביותר שאפשר לקבל - שלא לדבר על העובדה שאני ממש לא אוהבת להיות "מוגבלת" [בעצם מי לא..]).

כשהתקרבתי לגדר, כבר יכלתי לראות את השמחה בעינייה של אמא - כן, לא ראתה את ה"ילדה שלה" כבר כמה ימים. היא לא הפסיקה לחבק/לעזוב אותי במשך כמעט רבע שעה, ואני פשוט נהניתי מתשומת הלב, עד שאבא "חטף" אותי לשניה וחיבק אותי לרגע (ככה זה אצל אבא שלי, מעט אבל עם הרבה משמעות ).

הם הביאו לי בערך "חצי בית" (מבחינת מזון) - אחרי הכל, חדר האוכל בבסיס שלי "זכה" בתואר המעניין של "הכי בעעע בצה"ל" (או מקום לפניו). המזון הזה האכיל חלק נכבד מהמרותקים מלבדי (שחלקם עדיין בבסיס עד יום שישי, לכל הניראה)...

המפגש היה קצר, היה חם בחוץ, ההורים היו עייפים, אני הייתי עייפה ו...חם כבר אמרתי שהיה?

כשהם עזבו, הזמן שלי מתחת לאדמה חזר לתקתק בשבילי, חזרתי ל-5 מעלות הקור ב"צוות" והמשכתי ללמוד (כן, חומר מקצועי של צבא - ברעל...יאי), השאר פשוט ערכו אליפויות טאקי או פוקר. לעומתם, בהפסקות שלי מהלימוד המאסיבי שיחקתי משחקי רשת (כן, בגוב האריות ממש) מול ידיד שסגר שבת ופשוט נהניתי מהלילות על גגות הבניינים בבסיס.

הרוח הזו, העיפה כל מחנק שכבר התחלתי לחוש והפריכה בי חיים מדיי פעם. האור הטבעי מהשמיים ולא הפלורוסנט , שהיה מנת חלקי, פשוט "עשה את העבודה" אם היה מדובר בתיקון מצב הרוח או כאב הראש.

אנשים שבאו לבקר אותי : חייל הימ-ניק והחברה שהביאו לי גם (כמה מפתיע) אוכל וגם העבירו לי שעה קלה נוספת מהתקופה ה"מרתקת", המג"ב-ניק - שתמיד מופיע משום מקום וגם אם אני לא מצפה לזה, הגולנצ'יק ועוד אנשות חביבות מהחייל שלי ומהבסיס שלי. אני חייבת להודות שהיו לי רגעים בהם דווקא הג'סטות האלו היו המנות של החיוך היומי.

אני מדגישה בהזדמנות זו - לא היה לי רע נפשית, לא כל כך (חוץ מה"כליאה" שהציקה לי בעובדתיות שלה), אבל חיבוק מוכר ופנים מוכרות שלא חולקות עמי את העונש היו שיפור מרענן לסדר היום.

במקרה של הביקור של חייל הימ-ניק והחברה, הפתיע אותי שהיא עצמה התקשרה אליי ודיברה איתי על הביקור - זה הי אפילו רעיון שלה והיא זו שבישלה בשבילי (עובדה מפתיעה נוספת), לעומתה - הרבה אנשים הרבה יותר קרובים אליי הפתיעו אותי דווקא לרעה...

טוב, זהו סוג הדברים שאף פעם אי אפשר למנוע.

מבחינת התחזוקה הפיזית שלי, המקלחת היתה הנחלה החביבה עליי: מקלחת סגורה, מים חמים סביב השעון - זמן שהות - לפחות איזו שעה בכל יום...קירצוף מכאן ועד להודעה חדשה.

המפתח ל"חדר הנכסף" היה דווקא נחלת שני צוותים - האחד של האנשים שאין לי קשר אליהם ושום רצון לתקשר איתם והשני אצל אנשים , שאינטראקציה איתם קורצת לי קצת יותר (מהם בעצם ביקשתי אותי בדרך כלל...).

ביום מן הימים, אני כבר לא יכולה להצביע במדוייק באיזה אחד, אבל זה היה לקאת סיום הריתוק, הלכתי להחזיר את המפתח לצוות ה"נחמד יותר" .

הייתי בטוחה שהתורנית תקדם את פניי ולכן לא דאגתי להיות האדם ה"צנוע ביותר" , משמע : מגבת +.

הדלת נפתחה ונלכדתי במבט בוחן של בחור מהצוות המדובר, מכף רגל ועד ראש. תוך כדי המילים: "...אני רגיל לראות אותך יותר אמ....לבושה..." - עם מעט מבוכה על הפנים. עניין מביך מעט, אבל היי - זה לא היה "סטריפ" , זו היתה מגבת אטומה...

המבט חזר על עצמו גם ב"מפגשים" נוספים בהמשך הריתוק, אבל אני לא מאשימה כאן אף אחד, רק את עצמי קצת. יעבור לו , אני בטוחה שזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שהוא ראה מישהו ב"שמלת סטרפלס" מאולתרת...

כאן לא שברתי את שיא המבוכה של הריתוק - זה לא שייך לי -> אבל זאת לא אציין כאן - צנזורה.

עכשיו אני כבר בבית, זהו היום השני בו אישן על המיטה שלי ולא על הריצפה או קרוב מדיי אליה...

אנג'.