"...

The lights go out all around me
One last candle to keep out the night
And then the darkness surrounds me
I know i'm alive but i feel like

..."

אני לא יודעת למה כשעברתי את מפתן הדירה לפני כמה רגעים לא אהבתי את השקט. בדרך כלל אני נהנית ממנו כל כך בימות השבוע, בעיקר כשאני עייפה, עכשיו אני סתם יושבת לאור נרות ומפהקת קצת, משחקת במחשבות זשמתרוצצות בראש (זמן מעולה הן מצאו לעצמן)..
בינתיים הסופ"ש שלי היה "ממש לא רע" :)
אבל דווקא הבית השקט העציב אותי קצת.
בדרך כלל גם בשעות האלו כשאני שבה הביתה, לפחות החתולים מרגישים בחזרה שלי ופוגשים אותי ב"מיאו" (כן, יש להם עניין מוזר עם דיבור אליי), חיכוך ברגליי וגירגור מרוצה ברגע שאני משיבה את תשומת הלב הזו.
אני לא "מיס תשומי", אבל לרגע, זה חסר לי לפני מספר דקות...הבית כל כך שקט ואפילו הרחוב מחוץ לחלון הופך את העניין למין סיפור "רחוב רפאים", אני עצמי מרגישה קצת כמו רוח, לא אוהבת כשלא מבחינים בי - אפילו אם מדובר בלילה ובשעות שכולם ישנים...מאחר ויש לי נטייה לשוב בשעות האלו מסיבה כזו או אחרת, אני רגילה לשקט, אבל קצת תשומת לב בחזרתי היום - חסרה לי...הזויי שדווקא עכשיו. תוהה לעצמי מאיפה זה הגיע למחשבות שלי - כשיש לך כך הרבה אחרות טובות יותר, מכל בחינה. מייד שבה למבט על אחת הלהבות של זוג הנרות הכובים בצד, אלו שצבע לבן ושחור שהעמדתי על עדן החלון זה לצד זה, יש  רוח קלילה מבחוץ והיא עדיין גורמת ללהבה לרטוט כאילו חשה בצמרמורת מדבר זה או אחר, כל כך מזכירה לי את עצמי ברגעים אלו...


יש מחשבות שפשוט לא צריכות להיות לי בראש ברגעים מסויימים. בתת מודע - שתהנה לה, אבל כאן ועכשיו היא/הן לא מתאימות, אבל הצמרמורת במקום.
תופסת לכמה רגעים את הריק בבית, את השקט הצורם ואכובלת את השאר המחשבות. להירדם איתה - משמע, לא להירדם לבד, וזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בדימיון שלי...


לילה טוב,
אנג'.