 כינוי:
אנג'י בת: 37
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: `.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בית קפה לנפש
"בית קפה
לנפש" – כך מוצהר על לוח שנה שאימא שלי קיבלה מתישהו מהעבודה...
אכן, אין (כמעט)
מי שלא עסוק בניקיונות (לינק לטיפים לנקיונות מכשירי חשמל - רוב הדברים טירוויאליים, אבל עדיין תיזכורת לא מזיקה) הבית לקראת האביב – בין אם מדובר בניקויי כל גרגיר לחם (יש
שיקראו לו "חמץ" והוא יהיה אסור עליהם מה-8 לחודש, נדמה לי) בגלל
ש"אביב הגיע פסח בא" – בואו נשרוף את מה שלא עושה בעיות עיכול רציניות
לאיש (חוץ מחולי צליאק – עמכם הסליחה) ונאכל "דיקטים"... ובין אם מדובר
בסתם ניקיון "תמים" ונחמד לקראת האביב וההתחדשות.
מעברי עונות תמיד
היו סוג של פסק זמן אקטיבי החיים שלנו – זה נותן זמן למחשבה עם השתנות מקומות
הדברים בבית, על שינויי שחלו בנו או צפויים לחול בנו או בשגרה שלנו בעתיד הקרוב או
הרחוק יותר.
בכל בית, אפילו
בזה שנתון לשיגעון הניקיונות ניתן למצוא את הפינה השקטה, היא יכולה להיות בכל מקום
– כאן דרושה רק היכולת "להיעלם" לזמן מה ולהיטען מחדש...להתחדש מבפנים.
ואני מייחלת בכל
ליבי לתקופת אביב מחדשת רק לטוב.
שלא לדבר על כך שהיום ה-1 לאפריל.
"יום מתיחות"/"יום השקרים"...אלוהים יודע מה...
אבל אני מצרפת כאן בסך הכל קישור ל100 המתיחות הכי טובות (אין לי מושג על פי מה זה נקבע) ->לינק! - תהנו.
אם אתם חיים ברשת, הריי לכם לינק ל-10 המתיחות הכי טובות ברשת ->לינק!
ורשימת הבדיחות הגרועות ביותר (למקרה ואתם "בדרנים מעולים" ולא רוצים להרוס את היום הזה במשהו מהתחום שלכם שלא יהיה מוצלח-> לינק!
אז שפשוט יהיה יום נעים ולא "מותח מדיי".
אנג'.
| |
חם בת"א
אוקיי...היות ובעקבות "תאונה קטנה" אני לא יכולה לעשות יותר מדיי בשתי ידיי, הקלדתי להקליד ביד אחת פוסט עם הקשר לנושא החם.
אחרי הכל, ת"א זה אחלה מקום. רועשת, מזוהמת, לא קרובה בשום צורה להיות מקום שאני רוצה לחיות בו, אבל זו ת"א למען השם...מי גר שם ? ;)
באים לטייל שם, להתרשם מהשווקים המלוכלכים שמספקים מחירים שווים לכל כיס, באים כדי להינות מקצת רעש כשיש שקט מוגזם בחיים, סתם לטייל ב"עיר הגדולה" (בינינו, ישרל היא כמו עיר גדולה אחת ...אבל הכל יחסי), להתרחק ממקום המגורים, להשתלב בסצנה התלאביבית בלילה...שלא לדבר על פעילויות שונות מגוונות שאפשר למצוא אם רוצים...
ובשורה התחתונה להיזכר שזהו מוצג היסטורי שלא דרש יותר מדיי שימור לאחרונה...(אולי הבימה).
יש בה הכל מהכל (מה עם שלג?) , אולי לפחות מבחינה חברתית...ועם זאת היא סוג של מקום בועתי. בחיי שאני לא מבינה כיצד אנשים מעתיקים את המגוריהם לשם לצמיתות.
למידע נוסף->לינק!
כי ברצינות, אם אני אתחיל לכתוב את כל מה שיש לי להגיד ועל כל החוויות שלי בעיר, אני לא אסיים...ואני לא מגזימה, בתקופות שעוד מצאתי את עצמי שם על בסיס כמעט שבועי קרו הרבה דברים...אבל הם בגדר נוסטלגיה, טובה או רעה.
אז מזל טוב בקרוב לת"א...
עד מאה כעשרים.
| |
איש קטן ומעצבן...
מטייל אצלי בראש כבר כמה זמן, מיום שישי בערב למען האמת...
לא מצליחה לישון טוב בגללו, מרגישה כאילו משהו נופל ומתגלגל בתול הגולגולת שלי כשאני יורדת במדרגות או עושה צעדים שאיכשהו מזיזים משהו בראש או...לא יודעת. אני מבולבלת.
לא רוצה להיות היפוכונדרית, אבל זה לא יכול להיות מאלכוהול של שישי, זה גם לא ניראה כמו מיגרנה מתמשכת, זה פועל בעיקר בתנועה ו..זה פשוט מציק ולא נותן לי להתרכז...וכלום ואני עצבנית בגלל זה (ובגלל שאני לא ישנה טוב), אני מודאגת, אני מחכה שזה יעבור, הייתי רוצה להבין מה זה - אבל ת'כלס אני רק רוצה לישון ולהתעורר כשדברים יותר טובים, בשבילי והסביבה שלי...
בעיקר האנשים שלי...פגעתי במספיק כאלו בשבוע הקודם - החלטות לא במקום, שטויות פה ושם, דרמות מיותרות...ולמה? אין לי מושג. אנפש שלי צריכה להירגע, זה לא קרה לה מהצבא (הייתי צריכה לטוס לתאילנד ולנסות איזו פטריה או משהו?)...
לא, בעצם אני רק רוצה לישון וחיבוק חם ואוהב כדי שאני ארדם.
מתנדבים?
לא כולם ביחד...
אוף, שקט של בית קברות.
הו כן, כולם כבר בטח ישנים...רגועים, ורק אני תקועה עם הדילמות שלי בנושא של "מה ללמוד - משהו שאני אוהבת באמת ולשבור את הראש על תעסוקה או..משהו פרקטי שאני מחבבת, אבל לא נושמת...".
אני רוצה להיות במצב הזה:
במקום זה, אני יושבת עם עיניים אדומות למחצה ובוהה במסך תתוך כדי הקלדה כשמליון מחשבות מסתובבות לי בראש...
| |
חודש לפני...
ביוק חודש לפני יום הולדת 21, קצת מפחיד אותי לחשוב על זה בשילוב עם כל המחשבות שלי על העתיד. ז"א, "פתאום" - הזמן שכמעט וזחל במצב של גסיסה סופנית בשנים יותר מוקדמות מתחיל לרוץ לו ועוד בצורה שאני כבר לא רצתי במשך שבועיים בגלל הוירוס...
מה שנותר לי לעשות הוא רק לרוץ מתנשפת אחריו, כדי להספיק לנצל אותו.
דווקא ליום הזה ישנן עוד משמעויות בשבילי, אבל אני אעדיף לשמור לי מדיי פעם רגע פרטי מעכשיו, באמת - זו פריסת החיים שלי בפני עיניים זרות יותר וזרות פחות ואני מקווה בכל ליבי לשמור על הפיסות שאמורות להישמר בשבילי ובשביל אלו הכרוכים בכך כמשהו פרטי...
בינתיים אני עוזבת עד הסופ"ש, הרשת חונקת אותי עוד יותר מהראיונות אליהם טורחים לזמין אותי מדיי יום עשרות פעמים (זה הגיע כבר לשלב שכיביתי את הפלאפון שלי והם התחילו להציק לסבתא שלי...היא הדפה הרבה שיחות היום בטענה שהיא לא מבינה עברית ובניתוק "עדין וקלאסי" בפני המתקשרים...אח..אין כמו סבתא שלי) - אבל מה לעשות, התחייבות לשנה וחצי או שנתיים - זה לא בדיוק מה שאני רואה בשביל עצמי מבחינת עבודה בזמן הקרוב, אולי אחרי איזה תואר נחמד.
מחר ראיון, מחרתיים ראיון, בחמישי...גם...
רק שאני אמצא משהו שמתאים לי ולא "מבזבז" אותי סתם כדי לקבל משכורת נאותה.
המשך שבוע טוב, אנשים טובים.
אנג'.
| |
נביחות והמשתמע
כבר מעבר לחצות, התעוררתי->נרדמתי->התעוררתי->נרדמתי על כה...אני לא מאמינה שכל החולי בגרוש הזה נגרר כבר כמעט שבועיים...
ברגע שאני חשה הקלה ומקלה ונותנת לעצמי לעשות משהו מעבר למנוחה שהומלצה לי, אני מתחילה לשוב למצב הקודם - זה לא מפריע יותר מדיי כל עוד החום לא חוזר, כי זה גרר חולשה וכ"ו...
תופעות אחרות שהציקו נעלמו גם הן ונותרה רק הרגשה מוזרה בגרון ושיעול מציק, מדיי פעם חולשה, חוסר מוטיבציה ורצון להיקבר מתחת לפוך עד שכל זה יעבור.
לא רע עד לרמות מציקות - כמו בהתחלה, אבל חוסר האונים הזה מציק לי, עד מאוד. ולמרות הכל, ביליתי היום מספיק שעות בעבודה כדי כמעט לכסות את תיקון האייפוד שלי, במחשבה שניה, נדמה לי שאני אחסוך את זה, המשפחה צריכה את זה ובכלל, העבודה ה"מפוברקת שלי" בעבודה של אמא היא רק פרי הרצון שלי לעזור לה - אבל לזה אני לא אכנס...
על כל מקרה, נהניתי, אך עייפתי. מחר עוד יום בחיים , בעצם - היום (גם מחר, אבל אני מדברת על ההיום שלתוכו ארדם בקרוב).
מצעים חדשים, שמיכה זוגית חדשה, אפילו בצבע האהוב שלי...
אני אחרי מקלחת, כמו חדשה, פיג'מה מפנקת...
לילה טוב,
אנג' - זו שמקווה להפסיק לנבוח כמו כלבה.
| |
Is it all worth it?
No. I guess mot, well maybe it does but not for me, not anymore...
משהו שזיכרוני מתעתע בי ולא מזכיר לי את מי אני מצטטת...
אבל בחיי שאם לא הייתי אלרגית לניקוטין ולא הייתי נגעלת מריח של סיגריות הייתי יוצאת לעשן עכשיו על הגג, בשיא הגשם, מתחת למטריה...אומרים שזה אמור להרגיע, או שזה באמת מרגיע ו..רוגע זה אחד הדברים שחסרים לי כרגע, בדיוק כמו ה"חשיבות הפתאומית שלי" לאנשים או בכלל - מצחיק שרובם באים "כשנוח" להם ולא כשאני זקוקה לזה...
אין לי לאן לברוח וזו גם לא הדרך שלי, אבל באמת שפשוט בא לי לעזוב הכל ולהיעלם, החיסרון לא יהיה ניכר, נדמה לי, ואני חושבת שאצליח לשמור על קשר עם המעט שיבחינו בחיסרון הזה.
היה לי חלום מוזר, מחר המבחן, אני עדיין חולה ולמרות השיפור הניכר שהיה ביום שבת בבוקר - המצב לא אופטימי במיוחד ואני מרגישה רע מקודם, מינוס החום...
לא מצליחה להתרכז בדבר, טובעת במחשבות שונות ופראנויות נוספות שפ' הכניסה לי לראש ואני מניחה שללא כוונה מיוחדת (כן...אסור להגיד לי דברים "כאלו" שאני גם ככה מדופרסת בצורה זו או אחרת), חוששת ממספר דברים, נמצאת בין הפטיש לסדן במחלוקות עם עצמי, מנסה לשלב את עצמי במשפט:
"תני ללב שלך להוביל אותך, הוא מכיר את הדרך שלך יותר טוב מכולם." - אבל יודעת שאין צדק מוחלט וכל אחד יכול לטעות, בעיקר הוא, בעיקר שלי - מיותר יהיה לציין שהמון שגיאות בחיי נעשו בגלל הגישה הזו, אבל לפעמים הוא כמו מצפן מוחלט של ממש - זו הסיבה היחידה שאני מאמינה לו בצורה עיוורת (טעות? רק הזמן יראה), מנסה למצוא את הרוגע - אבל גם זה לא בא לי בקלות...
הדבר הכי נחמד שאמרו לי בסופ"ש (תמיד מפליא אותי כמה כוח יש במספר מילים...וכמה השפעה יש בהן במבט לאחור, אלו הריי רק מילים...):
"אני מאחל
לך בריאות מקסימלית לאישה מקסימה(לית) :) וגם בהצלחה בבחינה אם לא יצא לנו לדבר עד
אז!"
אולי כדאי שאנסה לשקוע במדיטציה, לנשום עמוק, לבנות לעצמי סכימת דמיון מודרך אישית ולעקוב אחריה למקור הרצונות שלי ואליהם...
זהו.
Happy Thoughts, Happy Thoughts,Happy Thoughts....
אנג'.
| |
Rain, don't go away.
בחיי שלא יכלתי לבקש מזג אויר חביב יותר לעוד יום מחלה. התעוררתי מצילצול השעון המעורר (ולא משיעול שמכאיב לי שחלק נוסף כלשהו בגוף באישור הריאות או הגרון או כל המערכת...) וכמובן שפניתי להתבונן בחלון. מה שראיתי היה סוג של ערפל (בכל זאת, קשה לפקוח את העיניים לרווחה ולגמריי בין רגע לאחר לילה ראשון בו אולי לא השתעלתי חצי לילה, רק רבע). הערפל הזה התברר כגשם כבד - מה יכול להיות טוב יותר, במילא אני "תקועה" בבית בניסיון ללמוד ולהשלים קצת מהחסכים שלא הלכו לי מבחינה פסיכומטרית השבוע עקב הוירוס המעיק הזה, במילא המכון לא קורץ לי כי על אף הרבה דברים שקורים מסביב, אין לי משאלת מוות של ממש, במילא אין איש שמבקר אותי כשאני חולה, אני גם לא ניראת חולה כבר ועדיין איש לא מבקר...:( תודה לאל שיש לי משפחה (אני אתאיסטית, אבל מותר לי להשתמש בביטויי הזה, צלבו אותי). אולי מאוחר יותר, כשאני ארגיש שאני לא מסוגלת ללמוד (סבירות נמוכה, כי היום אני נחושה יותר מבכל יום בשבוע הזה), אלך לי לים - כן, אלך, לא אסע ואצל גלים גבוהים או משהו - הים תמיד נותן לי הרגשה טובה, מדגיש את העובדה שאני קטנה וחסרת משמעות מנקודת מבט רוב וכשאני מתבוננת על הפרטים הקטנים מזכיר לי כמה שכל אדם מיוחד, וגם אני.
הגשם יורד, היות והסטתי את התריסים, הוא נוקש על השמשה של החלון בחדרי, נקישות עדיונות יחסית לעוצמת הגשם, והקול כל כך מרגיע.
נותן רצון להישכב על ענן ולהתבונן למטה, לעקוב אחרי הנפילות הקטנות האלו של הטיפות, נותן רצון לצאת החוצה ולהירטב עד שד עצמותי, אבל אני חולה גם בלי זה, אין גם צ'ופרים על זה ב"אזרחות", אפילו כשהייתי בצבא "ימי המחלה" ניתנו על "גסיסה" חלקית..כן כן.
אבל עדיין בא לי להירטב, אתם יודעים מה, אולי סתם בשביל לקבל קצת תשומי...גם לי מגיע קצת מזה, אולי נזיפה מאמא על שהייתי חסרת אחריות, אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא להדאיג אותה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לה לקושי כלשהו, בעיקר כשהמצב בבית עולך כמו סוג של פונקציה עולה ויורדת, עולה ויורדת ו....יורדת עד רמות לא הגיוניות לפעמים ואז עולה - רכיבה מטורפת על רכבת הרים, אבל במתינות - אני לא אכנס לזה.
מזג האויר הסה מוצא חן בעיניי, רק שלא תצא השמש יותר מדיי, היא מכאיבה לי בעיניים יותר מפלורוסנט השבוע - זה מה שקורה כשחולים ואפילו כשנמצאים בתהליך החלמה מהיר יחסית ל"מקרים" נוספים הזהים לשלי. האמת שלא היה מפריע לי אם היציאה שלה לגרום לקשת בענן, אחת התופעות היפות ביותר, טוב, אחת המועדפות עליי, מעבר לכך, הכל סובייקטיבי ואיש באמונתו יחייה (אני יודעת שיש אנשים שהתופעה "מכניסה אותם ל"סרטים")...
אח, אני כל כך אוהבת חורף.
*כן לא יעזרו כל הטיעוני השליליים נגדו.
אתמול היה מפגש הפסיכו' האחרון שלי לקורס והכנתי כאלו : פחזניות, הייתי מוכנה להישבע שהבנים סגדו לי (הסקת מסקנה מהתגובות ובקשות התוספת - שלא רבים זכו לה משום שיש גבול לכמה אני יכולה להביא מפירות היצירה הקולינארית שלי - גם ככה הבאתי מגש מלא בהן, והקורס כלל רק 13 איש בהתחלה, אתמול היינו רק 11 וזה כלל את המדריך).
הספקתי להתמכל לקליפ הנ"ל השבוע: קליפ. - אחת היצירות המקסימות יותר בתקופה האחרונה.
כמו כן, נתפסתי שוב לאובססיב שאני פשוט חייבת להשיג את Evenstar , בין אם בE-bay לבין אם באיזו חנות מד"ב מפוברקת בישראל (חייבת להיות אחת שיש בה כאלו, ז"א- אני בטוחה שיש חנות מד"ב שמוכרת דברים שחובבי שר הטבעות בלבד יבינו את ערכם).
וזה ה"בעיקר שלי" בין שיעול לשיעול ומדידות חום שהפכו כמעט לאובססיה - "אל תמשכי את הפרח בגבעול , זה לא מה שיגרום לו לצמוח מהר יותר" על כך נאמר, במקרה שלי, רק רציתי לדחוף את ה"צמח" (aka החום שלי) למטה, ואכן, היום הוא הרבה יותר למטה, הוא אפילו רגיל. אבל אני לא אפתח פה לשטן בנושא - מוטב שכך.
אני מאחלת לכם יום נפלא, רענן, גשום במידה וסופ"ש נקי (לזה הגשם כבר ידאג היום לפחות ברחובות, בחוץ.. - לבית שלכם - דאגו בעצמכם, אני את שלי ניקיתי כבר אתמול) , כיף וכ"ו וכ"ו...
ויחד עם זה חוזרת ללמוד (לנסות) וכל מה שמסביב.
"She just goes unnoticed
As the crowd passes by
And she'll pretend to be busy
When inside she just wants to cry"
Marie Digby - Miss Invisible - זה מה שמתנגן לי ברקע...(ללא הקשר מיוחד למצב הרוח)
|
נכתב על ידי
אנג'י
,
20/2/2009 08:49
בקטגוריות אופטימיות זהירה, בכמה מילים, צ'אנק, שברי מחשבות, אופטימי, פסיכומטרי לפנים, מתכונים, סיכום שבועי - בערך, ציטוטים עם ערך, שטויות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
