להתעופף ולא לחזור לכאן...היה יכול להיות פיתרון טוב להרבה בעיות.

הבעיה עם תפיסת העולם שלי היא - "לעולם לא לברוח".

אז אולי..אולי אני נחשבת לאמיצה משום שלא מצאתי אומץ לברוח...

אולי אני פשוט נתפסת לדברים הקטנים שכל כך חסרים לי ומפחיתי מערך דברים אחרים,

אולי זה הראש שלא יודע כבר איך לעבוד עם כל המחשבות שלי,

אולי אני פשוט לא במקום הנכון לכל זה,

ואולי פשוט פיספסתי את הפנייה להיכן שאני הייתי רוצה להגיע...

למה אין להיגיון ולרגש GOOGLE MAPS?

מעבר לכך, טוב לי...באמת, אלו רק הדברים הקטנים האלו שחסרים לי עכשיו

כפי שהיו חסרים זה זמן מה...

ובאשר לכם, עצה לי אליכם - פשוט לכו עד הסוף כשיש לאן ללכת, נגד כל הסיכויים והסיכונים כדי שלא תצטרכו להצטער ורק לרצות להתעופף מכאן לאן שהיה לכם טוב מהידיעה ותשומת הלב לפרטים קטנים (גם אם מדובר בפלוס מינוס)-> אין לי את הכוח הנפשי לרדוף את החלומות שלי והחסכים של החיים שלי עכשיו..זה גם לא תלויי בי כבר מזמן.

אנג'.

הגשם בחוץ לא הפסיק לו לרגע היום, אז פשוט ישבתי רוב הזמן מתבוננת עליו. על הטיפות האלו שנפלו שמהירות, בפחות מהירות, באלכסון, בתפזורת..בשלל צורות.

אני לא יודעת למה, אבל גשם תמיד מרתק אותי לחלון - בעיקר כשאני בחוסר מעש בבית וכשכואב לי הראש -> חוסר אונים כזה, לא לגמריי - אבל מספיק כדי להשבית יום גדוש בתוכניות.

החלטתי לעשות משהו שלפעמים אני מפחדת לעשות, התיישבתי ליד התיבה שלי, זו שהיומנים שלי מונחים בה ופשוט רציתי לקרוא - איך ניראה "ולנטיינס" בשבילי , 14 לפברואר לצורך העניין...

טעות אמיתית!

לא הייתי צריכה לעשות את זה.

קראתי מילה, עוד מילה, עוד אחת...משפט...שניים ואז הדמעות התחילו לזלוג (אם כבר נתמזג עם הגשם..אז , נאמר שזה היה "טיפטוף מקומי"..).

הייתי מצטטת , אבל אני לא מסוגלת להתבונן על המילים האלו שוב, לא מוכנה לפתוח את המחברת הזו עם הכריכה ההעבה, זו שכניראה תתפוס אבק במשך הרבה זמן בתוך התיבה הגדולה , היכן שהיא שייכת.

לרגע הרגשתי שהמבט שלי משתלב עם הגשם, לקחתי את אחת הכריות שהנחתי על אדן החלון - אותו מקום דקיק עליו אני אוהבת לדחוס את גופי ופשוט להתבונן על העולם.

במזג אויר כמו היום אי אפשר להיות עצובים -השמיים צבועים באפור גם ללא טיפות השליליות והעצב שנאספו על הלחיים שלי.

ניגבתי אותן.

זה היה צירוף מקרים מוזר שהשמש הציצה לרגע לאחר שעשיתי זאת.

חשבתי לעצמי לרגע: "...להמשיך לקרוא או לא?...".

לא לקח לי הרבה והתיבה נפתחה שוב, דיפדפתי לאותו הדף, זה שהיה קשה לי להתבונן עליו וקראתי שוב - התגובה לא איחרה לבוא.

סנטימנטאליות בגרוש...חולשה...

סגרתי שוב את המחברת והחלטתי שלהיום זה הספיק לי.

*עדיין לא מבינה מה לעזעזל דחף אותי לנסות לקרוא עוד פעם, אם הפעם הראשונה הביאה אותי "להתמזג עם הטבע מבעד לזגוגית/רשת".....

ישבתי היום ברכבת, רק אני ונ' (הגולנצ'יק הלא מטומטם בכלל), נזכרתי איך ישנו על חוף הים וצחקנו, נזכרתי איך הוא ניסה להתקרב אליי , נזכרתי בהרגשה שלי ברגע שהוא "היה ברגע" ואני הייתי הרחק במקום אחר...ואז פשוט חיבקתי אותו, כי לא הייתי מסוגלת ליותר.

קפץ לי בראש הצחוק המטורף והמדבק שלו במופע הסטנד אפ ביום שישי, נזכרתי איך שהוא הבטיח עוד בים שהוא יכבד את החלטתי - אבל עדיין ניצוצות של הרצונות שלו קפצו מדיי פעם בשישי הזה...

נזכרתי בחיבוק (הוי..חיבוק יכול לסמן כל כך הרבה, יכול לסמל הרבה מעבר למה שרבים רואים - ובשבילי הוא עולם ומלואו...) שהוא נתן לי בסוף הערב...נזכרתי בחמימות שלו שהתנגשה בקור שלי. כאב לי, באמת כאב לי הפעם כשראיתי את החיוך שלו בעודי מכורבלת במעיל ב' שלו ובמעיל שלי ברכבת כשאני נשענת על כתפו, שבריר של מבט מעבר לזוית העין והכל היה ברור - הוא היה בעולם שלו, במה שהוא רוצה - בדיוק כפי שאני הייתי בעולם שלי לא פעם, נו..המקום הזה בו אני חייה כשפתאום לא מתחשק לי לכמה רגעים להיות ממש כאן. אותו מקום אליו אני לוקחת את עצמי , המקום בו נותר כל מה שהיה לי פעם ואיבדתי, מקום בו הרבה דברים שחסרים לי היום שם בשבילי, שלי...איתי...לצידי....

הגענו  לתחנה שלי, הוא המשיך לכיוון חיפה לבקר את סבתא שלו,

חיבוק חטוף,

נשיקה על הלחי,

חיוך חמים מצידי,

חיוך לבבי מצידו,

ירדתי מהרכבת,

הוא התיישב ו"עשה לי שלום ממעבר לחלון",

ירדתי במדרגות,

עליתי במדרגות,

הגעתי לצד השני של הרציף,

הוא עבר לצד השני של הקרון והתבונן עליי,

חיוך לבבי מצידו,

חיוך מצידי....

זהו סוף יום, מחקתי את האיפור. מסיר האיפור שרף לי בעיניים ולמשך מספר רגעים דמעתי ממנו. מזמן לא בכיתי, לא על משהו שיש בעולם הזה בכל מקרה. בסך הכל - אין לי על מה להתלונן...על דברים שמעבר - זה סיפור אחר , אבל זו לא הבמה לכך, אוזניים שלא אמורות לדעת/לקורא/לתהות עלולות להגיע לשורות האלו...

דמעה מלאכותית אחת,

דמעה מלאכותית שניה,

טישו,

אין דמעות,

הן לא היו שם מעולם - הן סינטטיות בדיוק כמו האיפור שירד מספר רגעים לפניהן ולא זכה להימרח על הלחיים כמו אצל איזו ילדה בת 17 "אפלה ומיוסרת" - זה עניין שעובר עם הגיל, אולי עם ניסיון חיים כואב שנותן להבין שהחיים בהחלט לא "בזבל" ואין להתבכיין על כל זבוב רע שקופץ אל ה"חלום הורוד הרצויי".

יש יותר צבעים מהשחור, האמינו לי, אני נווכחתי ועובדה - לאחר שלא פעם קרה שכמעט איבדתי את חיי, אני כאן ואני מוכנה להיאחז בכל חוט, קצה חוט - חיה,נושמת ובועטת בדברים שמפריעים לי כאן...לפעמים מלטפת אותם ומבקשת יפה שילכו :).

מלנכוליה זה לא בשבילי, ואם רע - תמיד יש את מה שהייתי רוצה שיהיה שלי וקיים איי שם בתוכי ואיש לא יודע. זה כבר מעבר למה שאני מוכנה לספר.

לא, אני לא חיה באשליות - אבל אני בטוחה שלכל אחד יש א תהמקום הזה שלו שהיה מעדיף שיצא ויתחבר עם העולם הזה לרגע, או מחדש...ואולי...אולי...הניצוץ הזה בעיניים יחזור והכל יתחיל מהתחלה מזריחה חמימה לשקיעה מרהיבה מעבר לקו האופק והרצון האנושי, מה לעשות שלפעמים לא הכל תלוי בנו...הסביבה גם כאן.

I've been working with the devils, trying to exorcise" My feelings I've been hiding down on a darker side But what's I'm taking in trading, never sold my soul .....

Think I'm losing the fight to make sense of it all Got to build all my life so I'm safe from the fall I'm subjected, expected to know what I feel "...But I don't feel nothing, it's alright, no big deal

ליל מנוחה אנשים...אני עייפתי מכל זה היום או בעצם מהיום הזה, אבל היי - אני מחייכת וזו בעצם האופטימיות שלקיתי בחוסרה פעם.

אתם יכולים לקרוא לזה איך שתרצו. באמת, אני לא אתחיל למחוק תגובות, לקטול אנשים ובעצם לא אעשה כלום.

נמאס לי, פשוט נמאס לי מזה.

כמה פעמים בחייכם יצא שחצי עולם פתאום התעניין בכם ואתם פשוט הייתם סבורים שהלב שלכם כבר לא קיים. אז מה מקרים האלו אני כבר הגעתי לשלב בו הראש שלי והלב רבים מכות ומי יוצאת פגועה ומבולבלת? נכון, אני.

אתמול יצאתי עם בחור שאני מכירה כמה חודשים, ניקרא לו נ' (מי שהכיר אותי יודע על מי מדובר לפחות מילולית). הייתה לי שוב התחושה שמשהו לא רגיל ו"ידידותי" מצידו כלפיי - צדקתי, בסוף הערב לאחר כל הצחוקים, מאוכל והריקודים (שהיו קצרים כי אני לא מחבבת מועדונים והיו שם הפעם יותר מדיי ערסים שנדבקו לי לTUSH ), הוא התוודה שהוא רוצה מעבר למה שיש בינינו...

אלוהים, לרגע רציתי למות - עוד ידיד אפלטוני הלך לי, עוד אחד שרוצה בי ואני לא אפילו לא בכיוון.

"אין לך לב" - משפט שאתם מוזמנים לאמר לי בחופשיות - אני אפילו לא אחוש במילים האלו. טוב לי ככה, זה עדיף לפעמים מאשר להשתמש בו. חוסך כאב מיותר בסוף.

מוכנה אפילו לצאת בג'סטה הזו:

מישהו זקוק לתרומת לב?

משומש אמנם, אבל במצב יחסית טוב מלבד צלקת אחת (רואים? איפה שמטפטף הדם בתמונה...שם...תפרתי אותה לא הכי טוב כניראה.)

לא. אני לא רגשנית ואני לא אתחיל להיגרר ליותר מדיי התלבטויות, אני רגשנית כשצריך, לא מוכנה לתת יותר מזה למי שאין טעם או למי שלא מגיע. גישת what goes around- comes around מתאימה כאן בדיוק.

אני לא התכוונתי אף לא לרגע לגרום לו לאשליה מסויימת - ואם זאת, הוא היה בטוח שאני חשה את אותו הדבר כלפיו (גם אחרי שהגדרתי לו בדיוק הכל...לצערי עם מה שאני עכשיו - אני נאלצת מדיי פעם לחיות על ההגדרות כדי לא להיסחף למקומות בהם אני לא רוצה להיות או כדי לא לגרום לאנשים מסביבי להגיע למקומות האלו שמהם יוצאים בד"כ עם "מזכרות".).

 חיוך פה, חיוך שם, ליטוף עדין, חיבוק עדין עוד יותר, נשיקה על הלחי...והריי המסקנות שלהסביבה..אלוהים, אני אפילו לא מנסה לשחק (אםכי מדיי פעם אני מודה באשמה - אבל אלו דברים ברורים לסביבה...ללא שום השוואות מלבד השוואת המשחק - סוג של מסיכת הגנה בעת סריקת השטח).

חזרה לאתמול, ישבנו על חוף הים ודיברנו, כמו תמיד ואז המבטים נפגשו, הוא החל מתקרב אליי לאט לאט...נו..אתם יודעים איך זה הולך - אם לא, מספיק שתצפו באיזה סרט קיטשי.

התרחקתי ולאחר מספר דקות חיבקתי אותו כשראיתי את האכזבה על פניו...לחשתי לו דבר מה והאכזבה התהפכה למהולת הבנה מועטה.

שוב שמעתי את המילים ששמעתי כל כך הרבה פעמים, אולי אין להן כבר משמעות עבורי. למילים האלו יש משמעות עבור אנשים שעדיין מסוגלים להאמין בהן - בעוד אני איבדתי אחוז רב מדיי מהאמון שלי. מילים שיכולות לחמם בעוד לי הן רק גורמות להרגיש רע  עם עצמי שאינני יכולה להרגיש.

עוד גוש קרח שמוסתר איי ם בחזה, מרכז רגשות עלק.

מי שאיי פעם אמר לי שאני מלאך - תתבוננו עליי שוב, עמוק יותר. אני בסך הכל רוצה להפסיק להיות השחקנית כאן או להתחיל "משחק"/"סיפור" כל דבר...כשאני לא יוצאת המפסידה ואני לא פוגעת בדרך:

אני מנסה לא לשחק, ועם זאת אני מרגישה שאולי הייתי יכולה להיות מוצלחת יותר בתור השחקנית, לא זו שמשחקים בה - באמת ובתמים אני מרגישה שמשחקים בי. בין אם זה הגורל שלי לבין אם אלו אנשים שיודעים כמה אני כמהה להפשיר את הגוש התפור הזה ושהוא יפעם לעזאזל. שיפעם כמו שהוא פעם פעם, שיזרים בי הרבה יותר ממה שהזרים פעם -> אני לא יודעת כבר במה/מי זה תלוי, אני אפילו לא בטוחה שזה משהו שיש בי שגרום לי להירתע מכל זה , גם עם כל הרצון שלי לחזור ולהרגיש.

עוד יום שבת שהתחיל בהירהורים, ספק אם זה לטוב או לרע.

אין בי מרירות על כך, אני רק מבולבלת - זה הכל.

אנג'.

שיהיה לכם סופ"ש נעים ונטול הירהורים הדומים להירהורים שלי כאן...אני באמת בעייתית בעניין הזה (טוב..לפחות אני מודה בטעויות והמגבלות שלי בנושא...)