ישנם מספר דברים שאני מתחרטת עליהם, בין אם מדובר במעשים, מילים שנאמרו או מילים שלא נאמרו.

אולי אפילו התחלות מסוימות עם סיומות שהיו יכולות לדעת רגעים טובים יותר.

כן, אין לי ספק שהיו לי כמה תקופות רעות שעברתי, דברים שאני לא יכולה כבר למחוק, אני בספק שאיי פעם יכולתי...

מספר דברים בחיי, שהייתי רוצה לחזור בזמן ולעשות מחדש, אולי לוותר – למרות שזה ממש לא חלק מהאופי שלי, אולי זה למעשה חלק מהבעיות הכי גדולות שלי...קשה לי לוותר יותר מהרבה דברים אחרים.

ברגעים קשים נעשיתי "קשה", יש כאלו שאמרו שהתחזקתי, אבל בעצם נסגרתי...אני עדיין לא יכולה לדבר "מלב אל לב" אל מספר אנשים שפעם הייתי מסוגלת לשפוך את ליבי בפניהם...פשוט ככה, והתמיכה כבר הייתה שם בשבילי, בלי שאני אבקש...זה חסר לי, אולי רק לי? אני כל כך מבולבלת שבאמת, למבוך הזה הייתי מכניסה איזו מפלצת אוכלת אדם (איזה "מינטאור" לפחות) שהייתה שבעה ממני לרגע ואני לא הייתי מתפללת שהאדמה תבלע אותי או שואלת "זה באמת מה שמגיע לי?" – כי באותו הרגע הייתי נפטרת מכל מה שמסתובב לי בראש אבל יוצא מפי אחרים ללא בעיה וללא שום בעיה.

העמודים ש"כתבתי" , בין אם פיזית או מנטאלית עד כה, נהפכו והפכו לסוג של "ממוריום" אישי – לטוב ולרע. כמות הגשרים ששרפתי בחיי או כאלו שדאגו לשרוף בשבילי לא תבייש "חגיגת ל"ג בעומר" בקנה מידה דמיוני כלשהו, אבל מהכל למדתי, ועל כן, אני מתפלאת למה אני עדיין שקועה במחשבות שאני לא יכולה להבין...למה אני שוקעת בתוך עצמי מדי לילה מזה כמה חודשים ומנסה להבין "מה לא בסדר איתי"...

"מה אני עושה לא נכון?", "למה?", "האמנם?"...ושלל כאלו.

כשבעצם כמו כל בן אדם (או כמעט כל אחד) אני צריכה להביט בעצמי מבפנים ולאמר – " היי, זו לא אני שמקולקלת...זה בטח משהו אחר במנגנון מסביב..." – אבל אני פשוט לא אומרת את זה. תודה לאל שיש לי מספר אנשים (טוב...זה דיי 2 וחצי עד 3) שמזכירים לי מה אני באמת שווה מדיי פעם ואפילו ניתנת לי כאן העזרה להבין מספר דברים כאן וכאן, אבל..בסופו של דבר אני נשארת כאן עם עצמי ומה שמסתובב לי שראש וכלום לא עוזר...ושוב ושוב אני מאמינה שיהיה טוב יותר.

"Yes. Each night before we fall asleep we lie to ourselves in a desperate, desperate hope that, come morning, it will all be true."

וזה נכון חלקית, יש חלומות או תקוות שמצאו את דרכן אליי ופשוט נשמרות איי שם בחדרי חדרים בתקווה שיבוא יום ויהיה גם להם מקום בחיי, או אפשרות כלשהי למיצויי עד תום, אפילו חלקית יספיק. אבל חיי לא יהיו שלמים בלי אלו, אין אדם שיכול לחיות בלי החלומות שלו או התקוות, בלי אילו, אין לנו לאן לשאוף...

"Most amazing of all, cameras can quietly and clearly reveal to us our dreams. Dreams we didn't even know we had."

לפעמים זה הדמיון עצמו והחיוביות שבו הם אלו שמחזיקים אותנו שפויים או שומרים עלינו כדי שלא נתדרדר למקומות מהם אין מוצא – "החושך הנפשי" – כך אני מגדירה אותו, למרות שאני לא בטוחה אם איי פעם ביקרתי שם "עם כל הגוף" , אולי רק רגל נכנסה דרך הדלת הזו ונמשיתי החוצה בצורה כלשהי...בכל מקרה זה לא משנה... זה היה מזמן, מאז הרבה מים זרמו דרכי ושטפו את השאריות של הגועל הזה.

על כל דמעה שאיי פעם נפלה מעיניי או כזו שהחליקה על הלחי, על כל לילה שתהיתי "אעבור אותו או לא?" (מספר אנשים מצומצם יוכל להבין על מה אני מדברת במשפט הזה), על כל הזדמנות שהחיים זרקו לי (מדיי פעם כמו "עצם לכלבה רעבה" או הזדמנות פז בלא קוצים או כזאת שלא נראית כשארית – ובקיצור, טובות ורעות...על כל פגיעה או צלקת פיזית או נפשית – אני מתבוננת עכשיו ורואה תמונה שלמה. בלי כל אלו החיים שלי לא היו אותם חיים – לטוב ולרע (שוב). ושוב "העברתי עמוד" והמשכתי "לכתוב", "הכתב".

כן, היו גם טעויות, ללא ספק, היו גם הזדמנויות שזרקתי מבלי לבחון, מי יודע מה היה יוצא לי מהן בסופו של דבר, כיצד הדברים היו מתגלגלים – האם היה טוב לי יותר, או שמא רע? דברים שאי אפשר לדעת.

יש דרכים שלא הייתי צריכה לבחור בהן, אני יודעת בבירור...אבל כל אלו חלק ממני.

מעולם לא הייתי מושלמת, מעולם לא רציתי להיות כזאת ויותר מכל מעולם לא ניסיתי להיות כזאת (יש יגידו שכן...אבל "העין רואה את מה שהיא רוצה לראות...").

כל שאני יודעת הוא שבכל הזדמנות שאני רואה אפשרות לתיקון, להפוך משהו לטוב יותר, לעזור (לא לי...), לתת הזדמנות למשהו שניראה מופרך...בין אם מדובר בקשור אליי לבין אם למי שיש להם ערך בחיי, אני עוצרת הכל כדי להיות שם ולנסות להוות את מה שמתקשה להתהוות או צריך "פוש" קטן...

באמת, הכל פונקציה של נקודת מבט והאפשרויות אינסופיות, אבל לפעמים קשה לראות את זה...לפעמים קשה "לראות מעבר לחוטם" – ולפעמים מה שנמצא מולנו לא מוערך מספיק או כלל, וכך דברים נשארים בדמיון, בתקוות, בחלומות או אובדים...דוהים, נעלמים, נשכחים והופכים בלתי נראים לגמרי.

מנסה להביט על כל נקודה, אני מודה שזה קשה...אבל אני מנסה – יש כאלו שאפילו לא "עוצרים לרגע" כדי להתבונן ולראות...(וזה בא מהציטוט הבא: )

But people so rarely stop to take a look. They just keep moving. It's a shame, really. There's so much to see."

לפעמים אנחנו כל כך עיוורים למה שקיים בחיינו, שאין אנו מבחינים כלל בנוכחותו או רואים בהם את "המובן מאליו"...