הגשם בחוץ לא הפסיק לו לרגע היום, אז פשוט ישבתי רוב הזמן מתבוננת עליו. על הטיפות האלו שנפלו שמהירות, בפחות מהירות, באלכסון, בתפזורת..בשלל צורות.
אני לא יודעת למה, אבל גשם תמיד מרתק אותי לחלון - בעיקר כשאני בחוסר מעש בבית וכשכואב לי הראש -> חוסר אונים כזה, לא לגמריי - אבל מספיק כדי להשבית יום גדוש בתוכניות.
החלטתי לעשות משהו שלפעמים אני מפחדת לעשות, התיישבתי ליד התיבה שלי, זו שהיומנים שלי מונחים בה ופשוט רציתי לקרוא - איך ניראה "ולנטיינס" בשבילי , 14 לפברואר לצורך העניין...
טעות אמיתית!
לא הייתי צריכה לעשות את זה.
קראתי מילה, עוד מילה, עוד אחת...משפט...שניים ואז הדמעות התחילו לזלוג (אם כבר נתמזג עם הגשם..אז , נאמר שזה היה "טיפטוף מקומי"..).
הייתי מצטטת , אבל אני לא מסוגלת להתבונן על המילים האלו שוב, לא מוכנה לפתוח את המחברת הזו עם הכריכה ההעבה, זו שכניראה תתפוס אבק במשך הרבה זמן בתוך התיבה הגדולה , היכן שהיא שייכת.
לרגע הרגשתי שהמבט שלי משתלב עם הגשם, לקחתי את אחת הכריות שהנחתי על אדן החלון - אותו מקום דקיק עליו אני אוהבת לדחוס את גופי ופשוט להתבונן על העולם.
במזג אויר כמו היום אי אפשר להיות עצובים -השמיים צבועים באפור גם ללא טיפות השליליות והעצב שנאספו על הלחיים שלי.
ניגבתי אותן.
זה היה צירוף מקרים מוזר שהשמש הציצה לרגע לאחר שעשיתי זאת.
חשבתי לעצמי לרגע: "...להמשיך לקרוא או לא?...".
לא לקח לי הרבה והתיבה נפתחה שוב, דיפדפתי לאותו הדף, זה שהיה קשה לי להתבונן עליו וקראתי שוב - התגובה לא איחרה לבוא.
סנטימנטאליות בגרוש...חולשה...
סגרתי שוב את המחברת והחלטתי שלהיום זה הספיק לי.
*עדיין לא מבינה מה לעזעזל דחף אותי לנסות לקרוא עוד פעם, אם הפעם הראשונה הביאה אותי "להתמזג עם הטבע מבעד לזגוגית/רשת".....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אנג'י
).
