"מוקדש לך, זו שבשבילה אני מוכן להתעורר כל בוקר עם חיוך -> אז זה רק יגרום לך לחייך אליי בחזרה..."
כך נשמעה ההקדשה ברדיו ש"הוענקה" לי היום...
פשוט ישבתי בחדר, מחשב כבויי למחצה, טלויזיה פועלת למחצה - רק ללא קול (וזה רק כי נמאס לי להקשיב לקול קרייני החדשות) -> רציתי שקט לרגע או משהו באוזניים,שאינני שומעת בכל יום לפני שהקורס המטורף שהוענק לי גם הוא בהפתעה מוחלטת באחת ממשמרות הלילה שלי בשבוע שעבר...
מוזר כמה שדווקא הדברים הקטנים האלו, המילוליים הפשוטים יכולים לגרום לי לקבל פרץ חיים ואנרגיות , לשאוב לתוכי המון כוח ולהיזכר לרגע (מתקווה שאני אמשיך לזכור את זה) שישנם אנשים שחושבים שאני מיוחדת , בסוג הצורה החמימה של המובן הזה...אח...הלוואי והיה משהו הדדי מבחינתי.
הוא כבר אמר לי פעם שהוא לא מבין איך אני לא "נחטפת"...
חטיפות מהסוג הזה לא הולכות בעולמנו כיום(זה לא שמישהו יבוא, יחבוט בראשי עם נבוט ויגרור אותי למערה שלו כשהוא נעזר בשיער שלי לגרירה ה"מסורתית")...ההדדיות נדרשת כאן, וליבי בשלו...אידיוט, בדיוק כמו הנפש הממוסכת שלי והאישיות המחופשת שלי לפעמים. אני לא צבועה, אל תבינו אותי לא נכון, אבל באמת שקשה לי להיות אמיתית לגמריי עם אנשים שאני לא בוטחת בהם. כאן אני אציין שאם אתם מכירים אותי באמת ויודעים את ההבדלים בין החיוכים שלי והחיבוקים שלי ->אולי הגיע הזמן שתבדקו איזה מהם אני מעניקה לכם...
כי הרבה דברים השתנו, וימשיכו להשתנות לכיוונים שאני רוצה, אני לא צעצוע, ואם מדובר בחיים שלי->את הכללים והליהוקים לתפקידים ומשמעותם בחיי בהחלט שרק אני אקבע.
בכל מקרה, בחזרה להיום.
ההקדשה הלבבית העלה חיוך על פניי (חיוך פשוט ותמים כזה, כמו כשנזכרו בי ב-8 למרץ למשל - כאשר בשנה שעברה לדעתי בכלל נשכחתי כ"אחת מאוכלוסית הנשים בעולם", כמו שנשכחתי ביום ההולדת שלי בשנה שעברה - מבחינת אנשים שמכירים אותי מהצבא ועוד...אבל משום מה יש לאנשים נטייה "להיזכר" בי כשאני צריכה קצת "תשומי"...תשומת לב קטנה מהצד שתחזיר אותי "לכאן"...), אחרי הכל מי לא אוהב קצ תשומת לב לפעמים (ולא, זה שאני בת יחידה לא אומר שאני מקבלת תשומת לב בכמויות שלא הייתי מהססת לתרום - נופ, פשוט לא המנטאליות של המשפחה שלי. אני אוהבת את המשפחה שלי כמובן והם אותי..אבל...כל משפחה והמנטאליות שלה המווסתת לכיוונים שונים ע"י השייכים אליה...).
ושוב סטיתי מהנושא - זה מה שקורה כשיש לי הרבה מה לכתוב ואין לי כלל זמן לגשת ליומן המקוונן הזה , שאלוהים יודע "אילו יצורים" מבקרים בו מלבד אלו שאני יודעת שעושים כן...
ואחרי הסטיה מהנושא, אני רק אגיד שמצידו זה היה מקסים, אבל זה גרם לי לתהות שוב לגביי ה"דפיקות הרגשית שלי", אני יודעת שזה סימפטום שהדגישו לי פעם על הימצאותו אצל רוב הגברים - אבל אני באמת לא מבינה למה זה הגיע גם אליי, ז"א...להיות "מבוקשת" זו לא מילה גסה - אבל לפעמים אני בורחת מכל אלו כמו מאש (טוב..מטאפורה רעה..מאש , אני לא בורחת..אני אוהבת לשחק עם להבות של נרות..אבל הכוונה מובנת).
קטע מהשיר:
"...She doesn't know the word 'impossible'
Don't care where I've been and doesn't care where we're goin' to.
She takes me as I am, and that ain't easy.
She's beautiful. So beautiful.
And sometimes I think she's truly crazy.
And I love it.
Her eyes, that's where hope lies.
That's where blue skies
Always meet the sunrise.
Her eyes, that's where I go
When I go home.
..."
*מומלץ להורדה...הוא נשמע חביב ואופטימי כזה..^^
ובאשר לי...אני חושבת שאני אפסיק לחשוב לרגע "מה לא בסדר" ואפנה לישון - יש לי עוד שבוע צבאי (ועוד "לימודי/השתלמותי אינטנסבי" לסיים בכבוד/הצלחה/לסיים(נקודה)...השמט את הלא נחוץ-הוסף את החסר).
ועם מחשבות על "מה כן בסדר" אני מעדיפה לעצום את עיניים:)...במילא מחר אגרר לשיחה איתו...
לילה טוב וחלומות פז,
אנג'.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אנג'י
), החלטתי להשמיע קול.