כן, דברים טובים לא נגררים,ז"א, הם יכולים להיראות כאלו זה פועל בצורה הבאה, אבל בפועל - שמיים וארץ. אז הנה, יושבת לי בבוקר,עוד מעט  אעלה עלן מדים (למרות שהמוח עצמו מסרב להחליף קונספט) ו...הופ! לקופסאות הסרדינים של יום ראשון (רכבות). לכל מי שלא חווה מעולם שב"יזות יום ראשון - נכון בשבילכם לנסות לנסוע ברכבת כזו.

אני לא מתלוננת, חלילה, הספקתי המון בחופ"ש אבל לחזור ממנו ללשמירה ומפשט למחרת - זו לא האטרקציה שחיפשתי.

טוב, לפחות מבחינת המשפט, למקרה ואשאר כוננות שמירה או ייתמז מזלי ולא -> המג"בניק בא איתי (סתם כי הוא החליט לבקר אותי בבסיס ביום שני :) - ואם גם ארוחת הערב אחרי אותו יום עליו (כך, הוא הבטיח לפחות) הריי שמיום מורט עצבים ,זה יכול להפוך הסופו ליום עם כאב בטן מצחוק.

*צריכה להזכיר, שאני מערכיה אנשים שיודעים להצחיק אותי?

על כל פנים, רק עכשיו השמש מתחילה להתעורר ואני קולטת את האבסורד בעניין ועם זאת לא מבינה כיצד אני אעבור יום שלם+שמירה , בהתחשב בעובדה שלא ישנתי הלילה (לא יותר משעה בכל מקרה). זה כמובן לא משום שלא רציתי, אלא פשוט כי...טוב, היו לי מספר סיבות שהפריעו את "שנת היופי" שלי.

6:27, עוד דקה עברה מאז תחילת הפוסט הקצר הזה, 6:28, עוד דקה ועוד..

אלו דווקא ניראות כדקות ארוכות יותר מה"הדממה" שלי.

לפחות שברתי את השיגרה, זו שיש לי עוד כחצי שנה לחיות בה, קצת.

אז לכם:

אלו במדים - שבוע נעים

אלו שלא במדים - האמת? כנ"ל.

כאן אנג', מנסה למצוא לה מטרה מספקת ליום מיותר (כן, לפעמים יום ראשון נראה כזה , כאשר הוא לא חופשי או חלקית כזה).

מייל מפוצץ,

ספאם, ספאם, ספאם...

פרסומות, מיילים נוספים שכניראה באים תחת הכותרת "ספאם" (לא מצאתי שם מוכר ברשימת השמות הזרים ששלחו לי מייל - מתארת לעצמי שאם מדובר בספאמים, אלו בטח מנועים או משהו בסגנון)..

כבר חשבתי שבתיבה שלא פתחתי מזמן לא יהיה משהו שיהיה שווה התעמקות, אבל אז נתקלתי בזה :

כאשר אהבתי את עצמי באמת:

הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם:
                                     "הערכה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה
                                       "אותנטיות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא
                                      "בגרות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו לעשות את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן.
                                  "כבוד".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי, מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה.
בהתחלה לבי קרא לזה- "גישה אגואיסטית".
היום אני יודע שזה
                           "אהבה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה"מגה" פרוייקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהבת, בקצב שלי, היום אני יודע שקוראים לזה
                                    "פשטות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שלזה קוראים
                                "צניעות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל.
היום אני חי כל יום ויום, ולזה קוראים
                                    "שלמות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי, היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים            
                                "לדעת לחיות".

היום הוא בעצם אותו היום בו נודע לי לפני שנה...יום שנודע לי שהיא כבר איננה, אחד האנשים הכי חשובים לי נדם והלך לעולמו, סבתא שלי...

כשהתבוננתי ביום אתמול, לא יכלתי להאמין ש, הנה, שנה חלפה והיא כבר לא תחזור...

זה היה הרבה יותר פשוט אילו הייתי ילדה קטנה והיו מספרים לי שהיא נסעה לאיזה טיול, אמנם כעבור כמה שנים היו מגלים לי - אבל...מצד שני, במילא הסתירו את זה ממני באותו היום - אז , אני ידעתי רק היום...לפני שנה..

אני זוכרת איך לפני שנה, רגע אחרי שעליתי על מדים ויצאתי לעוד יום בצבא (שבסופו של דבר לא יצא לפועל בגלל שלא הייתי מסוגלת לתפקד) הביאו לי את "הבשורה" המדוברת...

חיבקתי את אבא והתחלתי ליבב כמו יצור פצוע, כמו אדם שחרב עולמו, זו היתה הרגשה של אבדן חלק ממני...

אבי לי אדם סנטימנטאלי, הוא לא בכה ביום קודם כאשר הודיעו לו את זה בלילה, כשהוא חיבק אותי באותם רגעים כשאני התמוטטתי בזרועותיו, הוא נאבק בעצמו כדי לא לעשות זאת, רק כדי לא להקשות עליי עוד יותר. זהו סוג הדברים שאני לא מבינה...הריי דמעות הן דבר משחרר (ועם זאת אני לא מאשימה אנשים שאוחזים אותן לעצמם ברגעים קשים..מחזיקים אותן בפנים, כדי שלא יישמטו...גם לי זה קרה פעמים רבות, ובאמת שזהו סוג של חוזק - אבל לפעמים צריך פשוט לדעת להראות ולהוציא את הרגש בצורה הפיזית הזו...).

היא סוג האנשים שלעולם לא יידעכו ממני (אפילו כשאני יודעת שהמילים "נצח" , "לעולם" וכד', משמעותן לא נצחית - אבל המילים עצמן כן..עד שיבוא מישהו וימציא אחרות..), היא השאירה בי חותם וחלקיקים ממה שהיא למדה בחייה...

יהי זכרה ברוך.

*למי שמכם נשמעתי קצת מוזרה או התנהגתי קצת מוזר בחלקים מהיום - הריי הסיבה...

כן, ליל הסדר בערב..

אחרי שהבטחתי לעצמי וטענתי נחרצות שארבוץ לי כמו גופה מתייבשת בתחת לשמיכה עד הצהריים, השעון הביולוגי העיר אותי בשעה האופטימאלית (או כך טוענים ממוחי הבריאות) ב-7:30 בבוקר. מילא אם היו מעירים אותי או משהו...אבל קמתי בכוחות עצמי, נמתחתי כמו יצור ביצות -> למה דווקא זה , כי ניראתי כמתרגלת "קאמה סוטרה" בתוספת קליקים וקולות מוזרים אחרים של פיהוק. כמובן שאלו לא הספיקו כדי שאתעורר לגמריי, אז פשוט נחתתי על גדוד הכריות שמלווה אותי בכל לילה לארץ החלומות.

עוד חמש דקות,

עוד שתי דקות,

מעבר צד נימנום,

עוד דקה והייתי מוכנה לקום - אח..האבסורד שבדבר, שעות הצהריים הרגילות להשכמה שלי עוד ייקחו את זה קשה.

אחרי ארוחת בוקר קצרה ובערך חצי ליטר קפה איכותי (זה מה שקורה כששותים אותו במאג בירה...), קפץ לי הזויי מעט לראש - נסיעה לפארק גורו על הבוקר, אז מה אם זה בצפון, אז מה שזה ייקח לי חצי יום רק להגיע לשם? (זה לא עצר אותי בנסיעה הספונטאנית לחרמון בחורף/לא חורף שהיה השנה)...

ואז נזכרתי שהיום ליל הסדר, שלא לדבר על כצו האורחים שכניראה תבלה אותו בביתי הקט.

זהו - באותו רגע כבר לא היו לי ספקות ופשוט קפצתי נפשית וראש כבר מסתובב נפשית במטבח ובמקרר המעטר אותו ובוחן אפשרויות ל"גורמה בשקל".

וכל הנסיונות מסתכמים ב"לא יותר מדיי" כרגע. תנו לי להתאושש מהיציאה אתמול.

אז מה בעצם היה אתמול?

יציאה עם ג' (המגבניק) חברה שלו וניב ->בחור אקראי מ"גולני" שאני מכירה בעיקר מנסיעות משותפות ברכבות ובילויים מוזרים לפני כמה חודשים (אותו אני גררתי - כי גלגל חמישי זה לא הדבר הכי סימפטי בעיקר כאשר אני לרוב "חוצץ" במריבות הקטנות שלהם ביציאות האלו..).

אחרי שהקרובים עזבו את הבית - נו, יום הולדת לאמא אחרי שכבר החוג המצומצם עבר על ה"טקס" המיוחד הזה כבר לפני כמה שעות (תיכננתי לצאת עוד לפניי אבל ל"חברה" לקחת כרגיל פרק זמן של יובל כדי להיות מוכנה להוציא את האף מהבית) קיבלתי שיחת טלפון מג' שהוא והגיברתי בדרך לאסוף את ניב -> משהו שהותיר לי משהו כמו רבע שעה להתארגן.

*עם כל הכבוד, גם אני נקבה וגם אני צריכה את הזמן שלי להתארגן...אבל, אני עוד פחות אוהבת לייבש אנשים בהמתנה, אז פשוט שלפתי משהו מהארון, הוספתי "צבעי מלחמה/הסוואה" על עצמי ותפסתי את השיער שלי באיזה סוג של עיפרון מוזר. -> כך שלא ניראתי כמו מישהו ה"מככב/ת" באתר הזה.

לאחר נסיעה שלא מדדתי את הזמן שלה רק משום שנרדמתי על הכתף של ניב, הגענו ל"סינמה סיטי", נכנסנו לסרט "נער תבוליין האחרת" (שמישהו יזכיר לי לא ללכת יותר לדרמות בקולנוע...[זהו, הערה לעצמי: להקשיב להערות כאלו נחרצות כשמעירים לי בנושא...]) - סרט לא רע-אך באמת לא עניין לאוסקר.

משום מה, פשוט הרגשתי שהערב נגרר לו - ללא שום פואנטה (וללא דרך מילוט - הריי לא הייתי בעלת אוטו לערב..) ואם זה לא מספיק, הכל ניראה כ"דז'ה וו" אחד לפעם האחרונה שיצאתי איתם בתור "חוצץ" ו"גררתי" ידיד משותף +/-.

ג' וחברה פשוט לא הפסיקו להתווכח, הפעם החלק המעיק היה וויכוח מולי על זה שג' מתבונן עליי יותר מעליה - כמובן, אצבע מאשימה אליי (עם כל הכבוד, אני הייתי שם קודם - אמנם ללא עירוב רגשות, אבל היי - ידידות ישנה לא מחליפים כל כך מהר...), לכמה רגעים לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כי טכנית מטרת העל שלי היא לגרום להם לפחות לריב קצת פחות...(גם אם זה ניראה לפעמים שהם יהרגו אחד את השני, הם זוג חמוד ביותר...עד כמה שאני הכרתי אותם לפחות בעבר לפני שהתחילו הבעיות השונות והגוונות והמריבות הבלתי פוסקות). ניב בכלל היה חסר אונים בסיטואציה הזאת - כגלגל לא בקיא בהיסטוריה של המקרים האחרים...המסכן פשוט התיישב לו על איזה סוג של ספסל והתחיל לבהות בצורה משונה לכיוונים שונים לסירוגין.

הצלחתי להרגיע את הרוחות רק לאחר שלקחתי את הגיברת לצד (הרחק מהבנים שהתחילו בינתיים שיחה כלשהי שאחנו לא ראיני ולא שמענו מחוץ לטווח הראיה של השיחה שלנו) והסברתי לה בבירור (בפעם המליון בערך בחיי) , שאין לי שום עניין בג' שלה ושאם העניין תלויי בי - לא יהיה כלום כאן, גם אם ג' יקח כמה צעדים קדימה לכיוון שלי.

היא התבוננה בי בדמעות בעינייה , חיבקה אותי והתחילה לבכות בטענות שונות שהסגירו את העובדה שהיא לא מפסיקה לראות אותי כ"איום" (דאמט ילדה, אני מבינה את הסיטואציה...מאוד אפילו , אבל...מה עם קצ לסמוך עליו...עבזי "עליו" -> עליי בתור מישהי שכל הזמן חוצץ ו"משלימה" ביניכם לאחר החראקירי שאתם עושים אחד לשני...). חיבקתי אותה, לא נתתי לה לחוש עוינות - אפילו אם נפגעתי מעט מההתרסות שלה.

כשהיא נרגעה, חזרנו לבנים (לא אחרי שעזרתי לה לסדר את האיפור שזלג ממנה כמו מאיזו איימואית מתחילה...).

ג' קם לקראתה וחיבק אותה, ראיתי סוג של חיוך מתגנב על שפתיה כשראשה הונח על כתפו, אבל המבט של "את לא תגנבי לי אותו..הוא שלי - נה נה בננה" - הסגיר את מה שהיא באמת מרגישה בנוכחותי...

לפעמים היא יכולה להיות פשוט ילדה קטנה.

אבל מספיק עם הבעיות שלהם...

דבר אופטימי בערב היה - עזרה לניב בפתיחת שיחה עם בחורונת חמודה שניראתה בודדה במקום. זו היתה אוליי הפעם הראשונה שממש התערבתי ב"אגו" שלו או בבישנות הנסתרת ועמדתי ל כך שהפעם לא ייברח מהזדמנות להכיר מישהי חדשה. התוצאה: כמה חיוכים והחלפת טלפונים :).

כולם יצאו מרוצים בסופו של דבר (או לפחות כך ניראה לי).

אני פשוט נחתתי על המיטה ברגע ש"הוקפצתי" הביתה.

ובחזרה אליי, נטייה חזקה לחזור לישון - אבל לא...ערב פסח היום והמטבח קורא לי.

שיהיה לכם יום מקסים :) וערב "כשר" או משהו.

"facta non verba ..."

(Actions speak louder than words)

טוב, הגיע הזמן לפעול בכל כיוון שהו, הגיע הזמן להזיז דברים לאן שאני רוצה והגיע הזמן להפסיק לחשוש יותר מדיי לפני שדברים מגיעים - עכשיו "הדממה" ולא משנה מה , לא יהרסו לי אותה...

נכנסת לבועה ה"חוץ צבאית" שלי ומאחלת לכם חג שמייח !

זהו זמן של לבלוב, התחלות, צמיחה, המשכיות למה שטוב ו...אם במקרה לכם זה לא אומר יותר מדיי -> פשוט תהנו מהחופש ואל תחשבו הרבה מדיי.