היום, יום השואה תשע"ג.. משום מה, נראה כי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנוכחי, יישנה אצלי הרבה. כנראה שקודם הייתי קטנה מידי, לא בוגרת מספיק בשביל להבין.. אבל הנה אני היום, בת 15.. לא יודעת הרבה, אבל גם לא טיפשה כשהייתי פעם.
בבית הספר כל הזמן היו "חופרים" לנו.. בואו נודה, בימי השואה בבית ספר- דיברו מספרים.
אף פעם לא באו- לפחות אצלי, לבוא ולספר מהלב.
תמיד אמרו.. נו בסדר, ניתן להם כמה מספרים, נושיב אותם שעה באמפי תיאטרון של הבית ספר, נקריא כמה קטעים, נשיר כמה שירים,נראה סרט ויהיה בסדר"
אבל היום, כמובן שהשאירו לי כמה מטלות בית.. ישר רצתי להדליק את הMTV ולשמוע קצת מוזיקה תוך כדי.. אבל לא. מהרו להגיע התוכניות של יום השואה.
במקום לסדר את הכלים כפי שתכננתי, מצאתי את עצמי יושבת על הספה וצופה בעדות..עדות של נער- יהי זכרך אהבה – סיפורו של עובדיה ברוך.
הנער-בן 20 בסך הכל, שכלוא בגוף של זקן.. מבוגר.. שנלקחה ממנו הזכות לחיים נורמטיביים והוחלפה בזוועות ובייסורים, שנגזלה ממנו הזכות לחיות את חיו כמו אדם רגיל ונורמאלי רק בגלל היותו יהודי.האיש הזה, החזק והאמיץ, שגרם לי לשבת 45 דקות מול המסך בהתפעלות בזמן שהוא מספר את סיפורו. הדמות הענקית הזאת, ששרדה את הדבר הנוראי הזה.. מחנות, רכבות, הפרדה מהמשפחה, כל הדברים שלא דמיינו גם בסיוטיים הכי נוראים שלנו.האיש שמצא אהבה במפעל בו עבר עינויים קשים,שרד את המלחמה, עלה לארץ, והתחתן עם אהובתו מהמלחמה.
עובדיה ברוך הוא לוחם. ואני מעריכה אותו כל כך.
תראו אותי, את הבני נוער, מתבכיינים על כל שטות. אנחנו בכיינים. אבל הנערים של הדור ההוא.. שהולך ונעלם.. הם לוחמים.
באותו רגע שראיתי את הסרט, לא יכולתי לעצור את הדמעות. רציתי לחבק אותו. להגיד לו תודה.
רק אז הבנתי.. הבנתי מה זה שואה. ומה זה אומר לי בתור יהודייה, בתור נערה ישראלית.
אני בחיים לא אדע מה היה שם. אבל תמיד אעריך את הניצולים והנספים.
אהיה חייבת לציין, כי ב 11/2/2010 הלך לעולמו ניצול השואה- עובדיה ברוך.
Greece ,Saloniki, עובדיה ברוך, (מימין) במדי אסיר, לאחר השיחרור.
יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Scars-Will-Remain