אמרת לחקור? חקרתי. קראתי מאמרים במשך שעות על גבי שעות, אתרים, בלוגים, הכל.
אמרת ללמוד? למדתי. לקחתי ושיננתי את זה בעל פה. ידעתי הכל מתוך שינה.
אמרת להכין? הכנתי. מצגת כל כך טובה, מתומצת אבל בדיוק במידה הנכונה.
את יודעת שקשה לי עם זה, את יודעת. את ראית איך עמדתי שם וראית שכמעט התעלפתי.
התחלתי לדבר, ו-וואו. כמה דיברתי. כל המידע פשוט נשפך ממני. הרגשתי שאני ממש עומדת בזה יפה.
ואז אמרת זהו. קטעת אותי באמצע. אפילו לא אמצע. ממש בהתחלה.
התגברתי על הפחד שלי, זה נכון. אבל ראית שידעתי ורק בגלל זה עצרת אותי. רק בגלל שהבנת שלמדתי אז עצרת אותי.
אבל רציתי להראות לכולם שאני יודעת. רציתי לחלוק עם כולם מידע על הנושא המדהים והמרתק הזה. באמת רציתי.
למה את מונעת את זה ממני?
היה לי כל כך הרבה ידע לשפוך, ויש כל כך הרבה מה להגיד על הנושא הזה. וידעתי הכל! אפילו לא הסתכלתי על המצגת פשוט ידעתי הכל.
את ראית שנהנתי. ראית איך שמחתי כשכולם ישבו והקשיבו. נו אבל ראית!
היה לי כל כך הרבה מה להגיד, לספר. היה לי ידע לשפוך, למה לא נתת לי?
אני עצבנית. אני כועסת.
אני בעיקר מאוכזבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: